אחד ויחידי (לכבודו של יואל הופמן)

* האם יש לך אהוב אחד ויחידי?
** כן
* האם יש לך עוד אהוב אחד ויחידי?
** כן
*האם יש לך עוד אהוב אחד ויחידי
** כן
-------------
* האם מפעמת בך תקוה אחת גדולה?
** כן
* האם מפעמת בך עוד תקוה אחת גדולה?
** כן
* האם מפעמת בך עוד תקוה אחת גדולה?
** כן
---------
* "אבל, הלא כל איש רוצח את אשר יאהב לבו
יש העושה זאת במבט
יש במילים ריבוא
מוג לב רוצח בנשיקה
וגבר בחרבו" ?
(אוסקר ויילד)

** לא, לא, לא

בבגוד באדם דרכו: בין עצב לדיכאון

* השירים העצובים של יום הזיכרון מכניסים אותי לדיכאון

* עצב ודיכאון הם שני דברים שונים. העצב טוב והדיכאון רע

* העצב טוב? מה טוב בעצב?

* יש יופי בעצב. משום כך הוא טוב. הלא שירים עצובים יפים משירים שמחים, הלא יש לנו תחושה שטרגדיות עמוקות מקומדיות, הרי אנחנו מבינים שיש גרעין של אמת במשפט הפתיחה של אנה קארנינה "כל המשפחות השמחות דומות זו לזו; כל המשפחות העצובות- עצובות כל אחת לפי דרכה שלה";

* אבל מי רוצה להיות עצוב?

* אני, למשל.

* באמת?

* אני רוצה להיות עצוב כי אי אפשר לחוש אמפתיה מבלי לחוות את כאב הזולת. ואתה, לא היית רוצה להיות אמפתי?

* כן.

* אם כך גם אתה רוצה להיות עצוב.

* אבל לא כל הזמן.

* חשוב על מילות השיר הנפלא של רוטבליט "ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי"... אתה מאמין לו?

* כן.

* אם כך, אפשר להיות שמח ועצוב בעת ובעונה אחת.

* כן.

* אבל אתה צודק. יש רגעים שניטשה יקרא להם "דיוניסיים", רגעי אופוריה, מעין רגעי אורגזמה, שבהם אנחנו מנותקים מכל כאב, מכל סבל, מכל מצוקה, אבל במידת מה גם מעצמנו. לא שזה רע. זה פשוט לא מאריך ימים. הרגעים האלה אין בהם עצב אבל גם לא בטוח שיש בהם שמחה.

* אני מבין.

* יש סבל בעולם. אתה רוצה לדעת אותו כי אתה רוצה לדעת את העולם.

* כן.

* כדי לדעת סבל אתה צריך שקולטני הסבל שלך יהיו פתוחים, לא?

* אני לא מבין מטאפורות. מה אמרת?

* מי שבורח מן העצב לא יוכל להכיר את העולם, כי יש עצב בעולם. אי אפשר להכיר עצב בלי להתנסות בו.

* אבל יש דברים שאפשר להכיר בלי להתנסות בהם. רופא יכול לטפל במחלה מבלי שחלה בה.

* כן. אבל הוא חווה מצוקה ולכן הוא יכול לרצות שמצוקתו של מי שעומד מולו תיפסק.

* ודיכאון?

* דיכאון הוא עצמו מחלה. צריך לרפא אותו.

* אבל מה שאמרת על עצב...

* אם עצב הוא אמפתיה, דיכאון הוא ההפך מזה, מפני שהמדוכא מרוכז בעצמו בלבד. בכאב הנורא שלו.

* אבל למה זה רע?

* כי הוא לא רואה את האחרים וגם לא את עצמו מחוץ לכאב

* אבל למה זה רע?

* אולי לא רע לחוות את זה פעם או פעמיים, אבל זה מצב גופני בלתי נסבל וגם מצב רוחני בלתי נסבל. בלתי נסבל כפשוטו: הלוקים בדיכאון מבקשים לא פעם אחת ולא במקרה אחד לשים קץ לחייהם מפני שהחיים וסבל הם אותו דבר עצמו בעיניהם.

* לא סתם סבל.

* לא, לא סתם סבל

* סבל נורא.

* כן. סבל נורא

* כמו מה הוא נורא הסבל שבדיכאון?

* גם בדיכאון יש דרגות.

* אבל בקצה הדרך?

* אינני יכול לדעת.

* אולי כמו בשיר "ביום מסה", הדיכאון הוא מקום "שאין בו אבן על אבן, שאין בו ענף לקושש, שאין בו פחמי כיריים, אין לחם, אין אש, אין מים. שבו יש מלוא חופניים, רק אפר".

* כן. רק אפר.

זה לא בלוג אלא מעשה מרמה

- אבא, למה יש לך קרחת?

כי ממילא שערותיי הולכות ונושרות ילדתי.

- אבל למה יש לך קרחת?

מפני שככה אני יותר יפה.

- מה...?

מפני שלקחתי תער וגילחתי את שערות ראשי עד הקרקפת.

- אני מבינה.

*

- אז למה לי אין קרחת?

מפני שיש לך שערות יפות כל כך.

- אבל למה אין לי קרחת?

כי מתאים לך להיות ארוכת שיער, ילדתי.

- מה?

מפני שלא גילחנו את שערות ראשך ילדתי.

- אני מבינה.

*

- מדוע תכתוב בלוג, אבא?

כדי להיות יותר מפורסם, ילדתי

- אבל למה אתה כותב אבא?

זה, הרי, סוג של הרפתקה, לא?

- מה?

מפני שבלילה אני יושב לבדי ושולח אצבע מהוססת קדימה

- אני מבינה.