הרי היא בסוף מתה, לא?

כרוניקה של אבדן ידוע מראש

קיצור תולדות הסיפור:
שלומקה כבר מתה. הרי סיפור המכתבים הזה נגמר ברע.
זה היה יכול להיגמר אחרת אבל מי יכול היה לדעת?
אני. אני הייתי יכול לדעת.
כאשר מדובר בדיני נפשות "הייתי יכול לדעת" שקול ל"הייתי מוכרח לדעת". זה היה יכול להיגמר אחרת ואני הייתי צריך לדעת.
היא כתבה לי ואני כתבתי לה והיא כתבה לי ואני כתבתי לה.
ככה היא התאהבה בי. ובגלל זה היא לא רצתה למות יותר.
היא התאהבה בי והסכימה ללכת לפסיכיאטר "רק בשבילך יוד-יוד אני עושה את זה, כי אני לא מאמינה בכימיה ואני יודעת שאתה כן".
והפסיכיאטר שהכרתי, איש טוב מאוד, באמת כתב לה שהיא צריכה לקחת כדורים נגד דיכאון. כימיה.
וזה עשה טוב.
והיא הוסיפה להתאהב בי. היא חיתה את חיי, זכרה כל מה שסיפרתי לה שהתאומים אמרו וכל מה שאבנר היגג וכל מה שענבר חשבה וכל מה שיואה מלמלה.
היא ראתה את משחקי הפועל תל אביב בטלוויזיה.
היא חיתה את חיי האיש שיכול היה להיות אבא שלה. לא שקלישאות כאלה עושות עלי רושם.
ואמרתי עד כאן, נעשה הפסקה, יו גו סי סאם נייס ג'ואיש בוי בק הום.
זאת אומרת נעשה הפסקה במכתבים. לא היה משהו אחר להפסיק פה.
ואחרי שזרקה עצמה מתחת לגלגלי המשאית, אחרי שלא עניתי למיילים רוויי תחנונים מפני שלא ראיתי אותם, אתם יודעים, הקלות הבלתי נסבלת של החסימה, אחרי זה שהתברר שגם כימיה לא היתה עוד בגוף שלה, הבנתי שכל הזמן הייתי שם.
אני רוצה לספר לזכרה שלושה סיפורים. את הסיפורים אני מספר גם לזכרי ולזכר רגשות האשם.
סיפור א יעלה פה במהלך אוגוסט 2009, סיפור ב' יעלה בספטמבר וסיפור ג' באוקטובר.