המכתב האחרון של שין - פרק שביעי

כושי

משין לשורק, 20 בדצמבר 2007
ידעתי שתבוא הנפילה. היא יותר קשה ממה שציפיתי. אין לך מושג מה זה אומר, מה? אני עם פיג'מה ומרימה את עצמי לכתוב לך ולחזור למיטה.
ישראל אני מצטערת שאכזבתי.
התחלתי את הספר ודווקא נכנסתי לתוכו חזק. פתאום זה תפס אותי מבפנים עוד יותר חזק.
סליחה. זה לא נגדך.
מקווה שאני אקום מתישהוא.
אני לא שלומקה יותר. אני גם לא שלומית ואף פעם לא הייתי. כמו בסיפור אחר של גרוסמן, איתמר מטפס על קירות, קוראים לי שולמית. אני מצטערת.
ישראל, אני מערה אחת גדולה בלי אור.
זהו. חוזרת למיטה. לא רוצה שתדאג אבל אין לי כוח להמציא חיוך. אפילו לא בשבילך.

משין לשורק, 21 בדצמבר 2007
ישראל? טוק טוק טוק. ישראל?
אני כל כך מקווה שיקרה פה נס פח השמן ושאתה תקרא את ההודעה הזאת ותמחק את הקודמת מבלי שתציץ עליה אפילו. אם במקרה אתה קורא את זאתי קודם, ישראל, תבטיח לי בבקשה שלא תקרא את ההודעה הקודמת.
אם בכל זאת לא הספקתי להזהיר אותך בזמן אני רק מקווה שתקלוט איזו שטות עשית שבכלל התחלת לכתוב אליי. תעשה לשנינו טובה ונפסיק את זה. לבד אני לא יכולה.
וסליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה.
שין.

משורק לשין, 22 בדצמבר 2007
אופס.
שין? שלומקה? שלומציון? שולי?
את פה? את שם? את כאן? את הרי מצויה כמוני מתחת לממטרים הפזורים האלה שפוקדים עכשיו את הארץ "עד צפון הנגב" ...
אני לא הייתי פה יומיים, שלושה.
זה מותר נכון?
(כן, שדר עליצות וקלילות, רמאי שכמותך. הרי אתה מרגיש כאילו נטשת את המשמרת על גבי התורן הראשי בליל סערה)
מדי פעם אני מרשה לעצמי להתנתק מן המסך.
(אז אתה לוקח את התפקיד או לא לוקח? תחליט!)
נראה לי שלא אתנתק ממנו כל כך מהר כעת...
(לוקח.)

אני מוכרח לספר לך סיפור:
(אני ממש לא מוכרח. אני דווקא מת מדאגה)

כאשר נולדתי היה לוי אשכול ראש הממשלה. אילו הייתי מקדים להיוולד, בסך הכל שישה או שבעה חודשים, עוד הייתי מספיק לחיות תחת הנהגתו של דוד בן-גוריון.
כזה עתיק אני.

אני זוכר שאבא שלי העסיק שליח על וספה. שמו היה כושי. זאת אומרת, זה היה הכינוי שלו, כושי, אבל בתקופה העתיקה ההיא מי שם לב.

כושי עשה תיקונים ושיפוצים לפני שאבא שלי השתלט גם על התחום הזה. היום אני מבין שזו היתה דרכו האצילה של אבא שלי לקבל ממנו משהו כדי שההוא, כושי, לא ירגיש אסירות תודה מוגזמת...
פעם אחת, כאשר הייתי בן ארבע או חמש, כושי בא אלינו הביתה. הוא סתם חור בקיר עם גבס ואני לטשתי מבט מעריץ. ואז אמא שלי ניצלה את ההזדמנות וקפצה למכולת או לקצב או לחנות הירקות והשאירה אותי עם כושי או את כושי איתי. וכושי אמר לי: בוא חמוד, בוא תעזור לי, והוא לקח את ידי ונתן לי לערבב עם היד את עיסת הגבס ונתן לי לדחוף קצת אל תוך הקיר ואחר כך הוא אמר לאמא שלי שזה אני שתיקנתי את הקיר.

אף פעם לא שכחתי את החסד הזה שעשו אתי. יש הישגים שלא שוכחים.

לכושי היתה וספה. גם לאבא שלי היתה. גם לאח שלי יש. גם לי יש.

המכתב האחרון של שין - פרק ששי

השמש הזאת

משורק לשין, 18 בדצמבר 2007
א. אני רוצה שתקראי ספר. את הספר "שתהיי לי הסכין" מאת דויד גרוסמן.
- למה?
- הנה, אני מספר לך למה.
ב. בספר מדובר על קשר מכתבים ( אני יודע. זה נשמע סטרילי) בין יאיר למרים. זה קרה ממש בסוף התקופה שבה בני אדם היו מתכתבים בדואר הרגיל. בדואר של פעם. מעטפה, בול, האוטו האדום, נושא המכתבים, המתנה מורטת עצבים לראות אם הגיע מכתב או שצריך לחכות למחר.
ג. יאיר כותב למרים איך נחמץ ליבו (של יאיר) כאשר הילד שלו (של יאיר) למד את השפה, ואז יאיר צריך היה לוותר על הפנטזיה של שפה פרטית שתהיה שייכת רק לו ולבן שלו. ולמה הלב שלו נחמץ, את שואלת?
- כן.
- מפני שעד אותו זמן שלמד את השפה, מי יודע איך חשב וראה את כל האורות, הנצנוצים, הזהרורים, הרשפים, הברקים... ועכשיו, כאשר הוא מכיר את השפה, אז כל העושר העצום הזה מתגמד אל תוך מילה אחת ויחידה "אור". איזה הפסד יש בזה!
- נשבר לי הלב!
- צינית שכמוך!
ד. ומרים עונה לו או כותבת לעצמה, ואחרי 200 עמודים של ספר אנחנו רואים כיצד היא הגיבה.
- נו...
ומרים כותבת לו: כאשר סיפרת לי איך נחמץ ליבך כשעידו למד את המילה אור- רציתי לנתק כל קשר איתך. משום שבנה (בעצם בנו של בעלה) סובל ממחלה איומה. השפה הולכת ומשתכחת ממנו. ילד קטן, שהמילים בוגדות בו ונעלמות. והיא מתארת, מרים, את תהליך השִכחה הנורא, שבו לא נותר אלא שיר אחד (היקינתון) וגם הוא בסופו של דבר אובד.
ה. המאבק בשיכחה הזאת הוא מאבק אבוד. מרים מתנקמת בשפה. היא מוחקת מן המילון את המילים שבגדו בו, ביוחאי, וברחו.
ו. ומכאן עולה השאלה: האם כאבו של מי שיש לו הכל, של הבריא, של השלם, של זה שילדו מתפתח "בסך הכל בסדר", האם כאבו של העשיר הוא כאב מדומה? האם מי שמבין מה משמעות השִכחה ועד כמה היא כואבת יפסיק להתלונן על כאבי הזיכרון?

ז. רגע אחד. ככה עושים פילוסופים? לא נותנים ללב להיות שבור אפילו לרגע אחד? למה לקפוץ לשאלה הפילוסופית למען השם.ישר לתקוע לבנאדם מוסר השכל? ככה עושים? ככה לומדים?
ח. תקראי את הספר.
ט. תקראי אותו?
י. כן. את תקראי אותו.

איתך, יוד

משין לשורק, 19 בדצמבר 2007
אתה לא יודע אבל החצי יום הזה מאז שקיבלתי בערב את המכתב שלך ועד עכשיו נתן לי יותר אושר אני חושבת מכל השנה שעברה ביחד.
תראה כמה דברים קרו:
אלף, נתת לי שם חיבה... זה קצת שרירותי לתת למישהו שם חיבה, ככה בטח היתה אומרת ליאת החברה שלי הפמיניסטית, אבל אז מה, אני לא מפסיקה לחייך. אתה יודע שזאת הפעם הראשונה שנותנים לי שם חיבה? אף פעם לא היה לי וישר זיהיתי שזה שם חיבה, שלומקה. תעשה לי טובה ותוריד את הגרש הזה את האפוסטרוף הזה.
בית, נתת לעצמך שם חיבה. זה רק בשבילי השם הזה, יוד? לכולם אתה חותם ככה?
גימל, הספריה בקיבוץ סגורה בבוקר אבל הכרחתי את חדוה (נכון שזה שם קלאסי לספרנית, "חדוה")? לפתוח לי במיוחד ומצאתי את הספר על המדף ורצתי הביתה לכתוב לך. החיוך ימחק לי בטח עוד מעט והנפילה שאחריו קצת מפחידה אותי אבל אז מה (פעם שניה במכתב אחד שאני כותבת "אבל אז מה", אבל נכון שגם זה אבל אז מה?
בחיוך
שלומקה

משורק לשין, 19 בדצמבר 2007
אני מכיר את "אבל אז מה". בשיר "שבעה" של נתן זך ראיתי אותו. את השיר הזה אני לא מבקש שתקראי, ותסלחי לי על ההתנשאות כאילו אני עושה לך רשימת קריאה וכותב לך מה כן ומה לא.
רציתי שתביטי בשמש החורפית שכרגע צוחקת לי מאחורי ענן. הענן קטן והשמש גדולה, והוא, הענן, לא יוכל להסתיר, לאורך זמן, את מערומיה.
שתדעי שאותה שמש עצמה מחממת עכשיו אותי ואותך.
וגם איש אחד ששמו נניח שלמה או אליהו מתחמם עכשיו כנגד השמש הזאת וליבו טוב עליו.

יוד

המכתב האחרון של שין - פרק חמישי

היה או לא היה - תמימות היא או איוולת (אלכסנדר פן)

אני זוכר שכשהייתי ילד היינו (אחי ואני) נוהגים לעמוד על ברכיו של אבי בעודו שרוע במיטתו ולעמוד עליהן מבלי ליפול.
מי יודע מה תזכור כל חייך ומה תשכח.
אני זוכר שאבי היה מנדנד את ברכיו ואו אז הנפילה היתה בלתי נמנעת.
מי יודע אימתי תיפול ועל מה.

המכתב האחרון של שין - פרק רביעי

מה יש לך לרוץ, מה?

משין לשורק, 16 בדצמבר 2007
אני ממשיכה לדבר איתך. אם היית מכיר אותי היית אומר שזה נס לא פחות גדול מנס פך השמן.
לא שיש לי מישהו אחר לדבר איתו. לא שהיה לי. ופתאום אתה פה וכבר גלגלתי אותך בגוגל (שונאת את הפועל הזה "לגגל") ואני מבינה שאתה אתה ואז אני לא מבינה כלום.
אני רוצה לספר לך משהו.
ההורים הכריחו אותי ללכת לפסיכולוגית. קיבלו עליה המלצות מחצי עולם והחצי השני היה עסוק.
הלכתי.
אמרתי לה שאין בחיים טעם.
ואמרתי את זה אחרי שהכרחתי את עצמי להסתכל לה בעיניים כי פחדתי שאם לא אסתכל לה בעיניים אז היא תכניס יד למגירה ותוציא משם חותמת "לא שפוי/ה" ותחתים את הטופס שלי וזהו.
היא נלחצה אבל היתה לה מסכה מקצוענית ואני ראיתי דרכה.
היא כאילו הבינה אותי, אתה יודע. "חיכית כל כך הרבה זמן שמשהו טוב יקרה והוא (המשהו הטוב) לא קרה. את בטח סבלת מאוד. זה קורה לכל כך הרבה אנשים".
עשיתי כאלה מאמצים להסתכל עליה מדי פעם. אי אפשר היה לדרוש ממני גם לדבר, נכון?
רק הנהנתי כשיכולתי ורציתי שהסיוט ייגמר.
היא אמרה לי, אם אני מנחשת נכון, בערך ככה: אני מכירה כל כך הרבה אנשים שסבלו ונמאס להם אבל אחרי שהם נשמו עמוק ונרגעו אז הם הבינו שהמוות במילא יחכה להם בפינה ויפגוש אותם בעוד שבעים שנה ושלא בוער להקדים לפגישה.
אם היא לא אמרה את זה אז היא היתה יכולה להגיד את זה.
אולי זה בעצם משהו שאתה אמרת?
לא משנה. זה מה שכולם אומרים.
זאת גם הסיסמה של סבתא שלי, ששום דבר לא בוער וכל עכבה לטובה.
"כולם רצים. מה יש לך לרוץ מיידלע, מה"?
ועל זה, למה בכל זאת כן יש "מה לרוץ", אני רציתי להגיד לך ככה:
לא קרה לך שהיית באיזה שהוא מקום ולא כל כך סבלת נגיד, לא כאב לך או משהו כזה, אבל פתאום הרגשת שדי, זהו, אתה לא יכול להישאר שם אפילו לא שנייה. קרה לך או לא קרה לך? אם זה קרה לך אז אתה אולי מתחיל, מתחיל, להבין למה אני כל כך ממהרת להיות במקום ההוא. כמו שבא אליך אורח מאוס או אתה נמצא במחיצת אדם מאוס וכל דקה, מה דקה, כל שניה נראית לך נצח נצחים. ככה זה בשבילי החיים. אתה מצטער שהתחלת לכתוב אליי נכון? לא שיערת שאני עד כדי כך שרוטה, הא?

שין

נ.ב: יותר טוב שלא תדע כמה זמן לקח לי לכתוב את המכתב כמו שכתבתי. וכמה מחיקות וכמה טיוטות. אולי מאה.

מאחורי המילים
א. אני לא מרגל וזו לא מלחמה אבל זה, במובן מסוים, קרב מוחות.
ב. השקעת במכתב, את הנשמה השקעת בו. בכל זאת, למה מתגנב לפניי חיוך זחוח של ניצחון מסוים? אני אגיד לך למה: התחלת לנמק את הרצון למות. מי שמנמק חושף את עצמו במודע לנימוקי נגד. מה, אני הכרחתי אותך לנמק?
ג. מרצה חשוב באוניברסיטה העברית, סקר פעם את סדר יומו העמוס. אוי כמה שזה היה עמוס! בתשובה לשאלה הוא אמר בניגון של אנשים המכירים בערך עצמם, שיהיה לו מספיק זמן לנוח אחרי מאה ועשרים שנה. התפעלתי אז מאוד מהתשובה השנונה. טוב ששין לא שמעה את זה באוזניה.
ד. שום טיעון פילוסופי לא יוכל להכריע בקרב הזה. מכאן עולה השאלה: ובכן, מדוע שיוכרע?
ה. תגיד, שורק: מה באמת איכפת לך? זה האגו, אה? אל תנסה לענות לי בכלל. זה האגו שרוצה לקרקף עוד גולגולת ושיהיה כתוב עליה מציל נפשות מוסמך שלום, מדבר ישראל, במה אוכל לעזור?




משין לשורק, 16 בדצמבר 2007 (ערב)

לשלמה ארצי יש שיר "פתאום כשלא באת". פתאום כשלא כתבת לי הבנתי שיש לך בעצם חיים.
* (זאת לא הבנה טריביאלית!)

למה אני בהלם?
* (מצב רוחי אינו רחמני במיוחד כעת. כדאי לך לנוע באפיק אחר)

אני אגב לא מתאוננת כמובן אלא להפך, אסירת תודה).
* (נו, אני מתרכך. ממתי צעירים יודעים בכלל להגיד "להתאונן"?)

קוראים לי שלומית.
* (ידעתי, הרי אנשי "תפוז" איתרו את המחשב שממנו נשלחה הודעת ההתאבדות)

אני גרה בקיבוץ דתי בצפון.
* (ידעתי גם את זה)

ההורים שלי דתיים, בעצם גם אני, כלפי חוץ, דתיה
* (הם דיברו אתי, שניהם, אבל לא אספר את זה. זה לא חשוב)

חוסר הרצון שלי להרים אליך טלפון לשוחח נובע מתכונות האישיות שלי. ללא שום קשר לאמון או חוסר אמון.
* (כן)

כנראה אני לא יודעת ליצור קשרים רגשיים עם בני אדם. אי אפשר להחדיר רגשות לאדם דרך מזרק.
* (אהה. מה שאת אומרת זה: רק אל תנסה לדחוף אותי לפסיכולוג או לאיזו קהילה)

זו הנקודה, אדם שאין לו את הרגש 'יצר החיים', ומכיוון שאי אפשר גם להזריק לו את הרגש הזה, גם לא יהיה לו בעתיד את היצר הזה.
* מה את בכלל מבינה שאת מתנסחת באופן דטרמיניסטי ונחרץ כזה?

שבוע טוב, שלומית

נ.באני פה לפחות לעוד כמעט שבוע, כנראה. ומסיבות אישיות, לא בגלל שחרזדה שיצא לי להכיר. (:

* סיבות אישיות. ישראל לא הכין שיעוריו מסיבות אישיות/משפחתיות/ רפואיות/ מקצועיות/הנדסיות/ שונות. שלומית לא תתאבד השבוע מסיבות אישיות/ מוסריות/ חברתיות/ משפחתיות/ לאומיות.

** שלחה חיוך! מה זה פה , פארק הירקון?