השמש הזאת
משורק לשין, 18 בדצמבר 2007
א. אני רוצה שתקראי ספר. את הספר "שתהיי לי הסכין" מאת דויד גרוסמן.
- למה?
- הנה, אני מספר לך למה.
ב. בספר מדובר על קשר מכתבים ( אני יודע. זה נשמע סטרילי) בין יאיר למרים. זה קרה ממש בסוף התקופה שבה בני אדם היו מתכתבים בדואר הרגיל. בדואר של פעם. מעטפה, בול, האוטו האדום, נושא המכתבים, המתנה מורטת עצבים לראות אם הגיע מכתב או שצריך לחכות למחר.
ג. יאיר כותב למרים איך נחמץ ליבו (של יאיר) כאשר הילד שלו (של יאיר) למד את השפה, ואז יאיר צריך היה לוותר על הפנטזיה של שפה פרטית שתהיה שייכת רק לו ולבן שלו. ולמה הלב שלו נחמץ, את שואלת?
- כן.
- מפני שעד אותו זמן שלמד את השפה, מי יודע איך חשב וראה את כל האורות, הנצנוצים, הזהרורים, הרשפים, הברקים... ועכשיו, כאשר הוא מכיר את השפה, אז כל העושר העצום הזה מתגמד אל תוך מילה אחת ויחידה "אור". איזה הפסד יש בזה!
- נשבר לי הלב!
- צינית שכמוך!
ד. ומרים עונה לו או כותבת לעצמה, ואחרי 200 עמודים של ספר אנחנו רואים כיצד היא הגיבה.
- נו...
ומרים כותבת לו: כאשר סיפרת לי איך נחמץ ליבך כשעידו למד את המילה אור- רציתי לנתק כל קשר איתך. משום שבנה (בעצם בנו של בעלה) סובל ממחלה איומה. השפה הולכת ומשתכחת ממנו. ילד קטן, שהמילים בוגדות בו ונעלמות. והיא מתארת, מרים, את תהליך השִכחה הנורא, שבו לא נותר אלא שיר אחד (היקינתון) וגם הוא בסופו של דבר אובד.
ה. המאבק בשיכחה הזאת הוא מאבק אבוד. מרים מתנקמת בשפה. היא מוחקת מן המילון את המילים שבגדו בו, ביוחאי, וברחו.
ו. ומכאן עולה השאלה: האם כאבו של מי שיש לו הכל, של הבריא, של השלם, של זה שילדו מתפתח "בסך הכל בסדר", האם כאבו של העשיר הוא כאב מדומה? האם מי שמבין מה משמעות השִכחה ועד כמה היא כואבת יפסיק להתלונן על כאבי הזיכרון?
ז. רגע אחד. ככה עושים פילוסופים? לא נותנים ללב להיות שבור אפילו לרגע אחד? למה לקפוץ לשאלה הפילוסופית למען השם.ישר לתקוע לבנאדם מוסר השכל? ככה עושים? ככה לומדים?
ח. תקראי את הספר.
ט. תקראי אותו?
י. כן. את תקראי אותו.
איתך, יוד
משין לשורק, 19 בדצמבר 2007
אתה לא יודע אבל החצי יום הזה מאז שקיבלתי בערב את המכתב שלך ועד עכשיו נתן לי יותר אושר אני חושבת מכל השנה שעברה ביחד.
תראה כמה דברים קרו:
אלף, נתת לי שם חיבה... זה קצת שרירותי לתת למישהו שם חיבה, ככה בטח היתה אומרת ליאת החברה שלי הפמיניסטית, אבל אז מה, אני לא מפסיקה לחייך. אתה יודע שזאת הפעם הראשונה שנותנים לי שם חיבה? אף פעם לא היה לי וישר זיהיתי שזה שם חיבה, שלומקה. תעשה לי טובה ותוריד את הגרש הזה את האפוסטרוף הזה.
בית, נתת לעצמך שם חיבה. זה רק בשבילי השם הזה, יוד? לכולם אתה חותם ככה?
גימל, הספריה בקיבוץ סגורה בבוקר אבל הכרחתי את חדוה (נכון שזה שם קלאסי לספרנית, "חדוה")? לפתוח לי במיוחד ומצאתי את הספר על המדף ורצתי הביתה לכתוב לך. החיוך ימחק לי בטח עוד מעט והנפילה שאחריו קצת מפחידה אותי אבל אז מה (פעם שניה במכתב אחד שאני כותבת "אבל אז מה", אבל נכון שגם זה אבל אז מה?
בחיוך
שלומקה
משורק לשין, 19 בדצמבר 2007
אני מכיר את "אבל אז מה". בשיר "שבעה" של נתן זך ראיתי אותו. את השיר הזה אני לא מבקש שתקראי, ותסלחי לי על ההתנשאות כאילו אני עושה לך רשימת קריאה וכותב לך מה כן ומה לא.
רציתי שתביטי בשמש החורפית שכרגע צוחקת לי מאחורי ענן. הענן קטן והשמש גדולה, והוא, הענן, לא יוכל להסתיר, לאורך זמן, את מערומיה.
שתדעי שאותה שמש עצמה מחממת עכשיו אותי ואותך.
וגם איש אחד ששמו נניח שלמה או אליהו מתחמם עכשיו כנגד השמש הזאת וליבו טוב עליו.
יוד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה