מה יש לך לרוץ, מה?
משין לשורק, 16 בדצמבר 2007
אני ממשיכה לדבר איתך. אם היית מכיר אותי היית אומר שזה נס לא פחות גדול מנס פך השמן.
לא שיש לי מישהו אחר לדבר איתו. לא שהיה לי. ופתאום אתה פה וכבר גלגלתי אותך בגוגל (שונאת את הפועל הזה "לגגל") ואני מבינה שאתה אתה ואז אני לא מבינה כלום.
אני רוצה לספר לך משהו.
ההורים הכריחו אותי ללכת לפסיכולוגית. קיבלו עליה המלצות מחצי עולם והחצי השני היה עסוק.
הלכתי.
אמרתי לה שאין בחיים טעם.
ואמרתי את זה אחרי שהכרחתי את עצמי להסתכל לה בעיניים כי פחדתי שאם לא אסתכל לה בעיניים אז היא תכניס יד למגירה ותוציא משם חותמת "לא שפוי/ה" ותחתים את הטופס שלי וזהו.
היא נלחצה אבל היתה לה מסכה מקצוענית ואני ראיתי דרכה.
היא כאילו הבינה אותי, אתה יודע. "חיכית כל כך הרבה זמן שמשהו טוב יקרה והוא (המשהו הטוב) לא קרה. את בטח סבלת מאוד. זה קורה לכל כך הרבה אנשים".
עשיתי כאלה מאמצים להסתכל עליה מדי פעם. אי אפשר היה לדרוש ממני גם לדבר, נכון?
רק הנהנתי כשיכולתי ורציתי שהסיוט ייגמר.
היא אמרה לי, אם אני מנחשת נכון, בערך ככה: אני מכירה כל כך הרבה אנשים שסבלו ונמאס להם אבל אחרי שהם נשמו עמוק ונרגעו אז הם הבינו שהמוות במילא יחכה להם בפינה ויפגוש אותם בעוד שבעים שנה ושלא בוער להקדים לפגישה.
אם היא לא אמרה את זה אז היא היתה יכולה להגיד את זה.
אולי זה בעצם משהו שאתה אמרת?
לא משנה. זה מה שכולם אומרים.
זאת גם הסיסמה של סבתא שלי, ששום דבר לא בוער וכל עכבה לטובה.
"כולם רצים. מה יש לך לרוץ מיידלע, מה"?
ועל זה, למה בכל זאת כן יש "מה לרוץ", אני רציתי להגיד לך ככה:
לא קרה לך שהיית באיזה שהוא מקום ולא כל כך סבלת נגיד, לא כאב לך או משהו כזה, אבל פתאום הרגשת שדי, זהו, אתה לא יכול להישאר שם אפילו לא שנייה. קרה לך או לא קרה לך? אם זה קרה לך אז אתה אולי מתחיל, מתחיל, להבין למה אני כל כך ממהרת להיות במקום ההוא. כמו שבא אליך אורח מאוס או אתה נמצא במחיצת אדם מאוס וכל דקה, מה דקה, כל שניה נראית לך נצח נצחים. ככה זה בשבילי החיים. אתה מצטער שהתחלת לכתוב אליי נכון? לא שיערת שאני עד כדי כך שרוטה, הא?
שין
נ.ב: יותר טוב שלא תדע כמה זמן לקח לי לכתוב את המכתב כמו שכתבתי. וכמה מחיקות וכמה טיוטות. אולי מאה.
מאחורי המילים
א. אני לא מרגל וזו לא מלחמה אבל זה, במובן מסוים, קרב מוחות.
ב. השקעת במכתב, את הנשמה השקעת בו. בכל זאת, למה מתגנב לפניי חיוך זחוח של ניצחון מסוים? אני אגיד לך למה: התחלת לנמק את הרצון למות. מי שמנמק חושף את עצמו במודע לנימוקי נגד. מה, אני הכרחתי אותך לנמק?
ג. מרצה חשוב באוניברסיטה העברית, סקר פעם את סדר יומו העמוס. אוי כמה שזה היה עמוס! בתשובה לשאלה הוא אמר בניגון של אנשים המכירים בערך עצמם, שיהיה לו מספיק זמן לנוח אחרי מאה ועשרים שנה. התפעלתי אז מאוד מהתשובה השנונה. טוב ששין לא שמעה את זה באוזניה.
ד. שום טיעון פילוסופי לא יוכל להכריע בקרב הזה. מכאן עולה השאלה: ובכן, מדוע שיוכרע?
ה. תגיד, שורק: מה באמת איכפת לך? זה האגו, אה? אל תנסה לענות לי בכלל. זה האגו שרוצה לקרקף עוד גולגולת ושיהיה כתוב עליה מציל נפשות מוסמך שלום, מדבר ישראל, במה אוכל לעזור?
משין לשורק, 16 בדצמבר 2007 (ערב)
לשלמה ארצי יש שיר "פתאום כשלא באת". פתאום כשלא כתבת לי הבנתי שיש לך בעצם חיים.
* (זאת לא הבנה טריביאלית!)
למה אני בהלם?
* (מצב רוחי אינו רחמני במיוחד כעת. כדאי לך לנוע באפיק אחר)
אני אגב לא מתאוננת כמובן אלא להפך, אסירת תודה).
* (נו, אני מתרכך. ממתי צעירים יודעים בכלל להגיד "להתאונן"?)
קוראים לי שלומית.
* (ידעתי, הרי אנשי "תפוז" איתרו את המחשב שממנו נשלחה הודעת ההתאבדות)
אני גרה בקיבוץ דתי בצפון.
* (ידעתי גם את זה)
ההורים שלי דתיים, בעצם גם אני, כלפי חוץ, דתיה
* (הם דיברו אתי, שניהם, אבל לא אספר את זה. זה לא חשוב)
חוסר הרצון שלי להרים אליך טלפון לשוחח נובע מתכונות האישיות שלי. ללא שום קשר לאמון או חוסר אמון.
* (כן)
כנראה אני לא יודעת ליצור קשרים רגשיים עם בני אדם. אי אפשר להחדיר רגשות לאדם דרך מזרק.
* (אהה. מה שאת אומרת זה: רק אל תנסה לדחוף אותי לפסיכולוג או לאיזו קהילה)
זו הנקודה, אדם שאין לו את הרגש 'יצר החיים', ומכיוון שאי אפשר גם להזריק לו את הרגש הזה, גם לא יהיה לו בעתיד את היצר הזה.
* מה את בכלל מבינה שאת מתנסחת באופן דטרמיניסטי ונחרץ כזה?
שבוע טוב, שלומית
נ.באני פה לפחות לעוד כמעט שבוע, כנראה. ומסיבות אישיות, לא בגלל שחרזדה שיצא לי להכיר. (:
* סיבות אישיות. ישראל לא הכין שיעוריו מסיבות אישיות/משפחתיות/ רפואיות/ מקצועיות/הנדסיות/ שונות. שלומית לא תתאבד השבוע מסיבות אישיות/ מוסריות/ חברתיות/ משפחתיות/ לאומיות.
** שלחה חיוך! מה זה פה , פארק הירקון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה