המכתב האחרון של שין - פרק שביעי

כושי

משין לשורק, 20 בדצמבר 2007
ידעתי שתבוא הנפילה. היא יותר קשה ממה שציפיתי. אין לך מושג מה זה אומר, מה? אני עם פיג'מה ומרימה את עצמי לכתוב לך ולחזור למיטה.
ישראל אני מצטערת שאכזבתי.
התחלתי את הספר ודווקא נכנסתי לתוכו חזק. פתאום זה תפס אותי מבפנים עוד יותר חזק.
סליחה. זה לא נגדך.
מקווה שאני אקום מתישהוא.
אני לא שלומקה יותר. אני גם לא שלומית ואף פעם לא הייתי. כמו בסיפור אחר של גרוסמן, איתמר מטפס על קירות, קוראים לי שולמית. אני מצטערת.
ישראל, אני מערה אחת גדולה בלי אור.
זהו. חוזרת למיטה. לא רוצה שתדאג אבל אין לי כוח להמציא חיוך. אפילו לא בשבילך.

משין לשורק, 21 בדצמבר 2007
ישראל? טוק טוק טוק. ישראל?
אני כל כך מקווה שיקרה פה נס פח השמן ושאתה תקרא את ההודעה הזאת ותמחק את הקודמת מבלי שתציץ עליה אפילו. אם במקרה אתה קורא את זאתי קודם, ישראל, תבטיח לי בבקשה שלא תקרא את ההודעה הקודמת.
אם בכל זאת לא הספקתי להזהיר אותך בזמן אני רק מקווה שתקלוט איזו שטות עשית שבכלל התחלת לכתוב אליי. תעשה לשנינו טובה ונפסיק את זה. לבד אני לא יכולה.
וסליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה.
שין.

משורק לשין, 22 בדצמבר 2007
אופס.
שין? שלומקה? שלומציון? שולי?
את פה? את שם? את כאן? את הרי מצויה כמוני מתחת לממטרים הפזורים האלה שפוקדים עכשיו את הארץ "עד צפון הנגב" ...
אני לא הייתי פה יומיים, שלושה.
זה מותר נכון?
(כן, שדר עליצות וקלילות, רמאי שכמותך. הרי אתה מרגיש כאילו נטשת את המשמרת על גבי התורן הראשי בליל סערה)
מדי פעם אני מרשה לעצמי להתנתק מן המסך.
(אז אתה לוקח את התפקיד או לא לוקח? תחליט!)
נראה לי שלא אתנתק ממנו כל כך מהר כעת...
(לוקח.)

אני מוכרח לספר לך סיפור:
(אני ממש לא מוכרח. אני דווקא מת מדאגה)

כאשר נולדתי היה לוי אשכול ראש הממשלה. אילו הייתי מקדים להיוולד, בסך הכל שישה או שבעה חודשים, עוד הייתי מספיק לחיות תחת הנהגתו של דוד בן-גוריון.
כזה עתיק אני.

אני זוכר שאבא שלי העסיק שליח על וספה. שמו היה כושי. זאת אומרת, זה היה הכינוי שלו, כושי, אבל בתקופה העתיקה ההיא מי שם לב.

כושי עשה תיקונים ושיפוצים לפני שאבא שלי השתלט גם על התחום הזה. היום אני מבין שזו היתה דרכו האצילה של אבא שלי לקבל ממנו משהו כדי שההוא, כושי, לא ירגיש אסירות תודה מוגזמת...
פעם אחת, כאשר הייתי בן ארבע או חמש, כושי בא אלינו הביתה. הוא סתם חור בקיר עם גבס ואני לטשתי מבט מעריץ. ואז אמא שלי ניצלה את ההזדמנות וקפצה למכולת או לקצב או לחנות הירקות והשאירה אותי עם כושי או את כושי איתי. וכושי אמר לי: בוא חמוד, בוא תעזור לי, והוא לקח את ידי ונתן לי לערבב עם היד את עיסת הגבס ונתן לי לדחוף קצת אל תוך הקיר ואחר כך הוא אמר לאמא שלי שזה אני שתיקנתי את הקיר.

אף פעם לא שכחתי את החסד הזה שעשו אתי. יש הישגים שלא שוכחים.

לכושי היתה וספה. גם לאבא שלי היתה. גם לאח שלי יש. גם לי יש.