הרי היא בסוף מתה, לא?

כרוניקה של אבדן ידוע מראש

קיצור תולדות הסיפור:
שלומקה כבר מתה. הרי סיפור המכתבים הזה נגמר ברע.
זה היה יכול להיגמר אחרת אבל מי יכול היה לדעת?
אני. אני הייתי יכול לדעת.
כאשר מדובר בדיני נפשות "הייתי יכול לדעת" שקול ל"הייתי מוכרח לדעת". זה היה יכול להיגמר אחרת ואני הייתי צריך לדעת.
היא כתבה לי ואני כתבתי לה והיא כתבה לי ואני כתבתי לה.
ככה היא התאהבה בי. ובגלל זה היא לא רצתה למות יותר.
היא התאהבה בי והסכימה ללכת לפסיכיאטר "רק בשבילך יוד-יוד אני עושה את זה, כי אני לא מאמינה בכימיה ואני יודעת שאתה כן".
והפסיכיאטר שהכרתי, איש טוב מאוד, באמת כתב לה שהיא צריכה לקחת כדורים נגד דיכאון. כימיה.
וזה עשה טוב.
והיא הוסיפה להתאהב בי. היא חיתה את חיי, זכרה כל מה שסיפרתי לה שהתאומים אמרו וכל מה שאבנר היגג וכל מה שענבר חשבה וכל מה שיואה מלמלה.
היא ראתה את משחקי הפועל תל אביב בטלוויזיה.
היא חיתה את חיי האיש שיכול היה להיות אבא שלה. לא שקלישאות כאלה עושות עלי רושם.
ואמרתי עד כאן, נעשה הפסקה, יו גו סי סאם נייס ג'ואיש בוי בק הום.
זאת אומרת נעשה הפסקה במכתבים. לא היה משהו אחר להפסיק פה.
ואחרי שזרקה עצמה מתחת לגלגלי המשאית, אחרי שלא עניתי למיילים רוויי תחנונים מפני שלא ראיתי אותם, אתם יודעים, הקלות הבלתי נסבלת של החסימה, אחרי זה שהתברר שגם כימיה לא היתה עוד בגוף שלה, הבנתי שכל הזמן הייתי שם.
אני רוצה לספר לזכרה שלושה סיפורים. את הסיפורים אני מספר גם לזכרי ולזכר רגשות האשם.
סיפור א יעלה פה במהלך אוגוסט 2009, סיפור ב' יעלה בספטמבר וסיפור ג' באוקטובר.

המכתב האחרון של שין - פרק שביעי

כושי

משין לשורק, 20 בדצמבר 2007
ידעתי שתבוא הנפילה. היא יותר קשה ממה שציפיתי. אין לך מושג מה זה אומר, מה? אני עם פיג'מה ומרימה את עצמי לכתוב לך ולחזור למיטה.
ישראל אני מצטערת שאכזבתי.
התחלתי את הספר ודווקא נכנסתי לתוכו חזק. פתאום זה תפס אותי מבפנים עוד יותר חזק.
סליחה. זה לא נגדך.
מקווה שאני אקום מתישהוא.
אני לא שלומקה יותר. אני גם לא שלומית ואף פעם לא הייתי. כמו בסיפור אחר של גרוסמן, איתמר מטפס על קירות, קוראים לי שולמית. אני מצטערת.
ישראל, אני מערה אחת גדולה בלי אור.
זהו. חוזרת למיטה. לא רוצה שתדאג אבל אין לי כוח להמציא חיוך. אפילו לא בשבילך.

משין לשורק, 21 בדצמבר 2007
ישראל? טוק טוק טוק. ישראל?
אני כל כך מקווה שיקרה פה נס פח השמן ושאתה תקרא את ההודעה הזאת ותמחק את הקודמת מבלי שתציץ עליה אפילו. אם במקרה אתה קורא את זאתי קודם, ישראל, תבטיח לי בבקשה שלא תקרא את ההודעה הקודמת.
אם בכל זאת לא הספקתי להזהיר אותך בזמן אני רק מקווה שתקלוט איזו שטות עשית שבכלל התחלת לכתוב אליי. תעשה לשנינו טובה ונפסיק את זה. לבד אני לא יכולה.
וסליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה.
שין.

משורק לשין, 22 בדצמבר 2007
אופס.
שין? שלומקה? שלומציון? שולי?
את פה? את שם? את כאן? את הרי מצויה כמוני מתחת לממטרים הפזורים האלה שפוקדים עכשיו את הארץ "עד צפון הנגב" ...
אני לא הייתי פה יומיים, שלושה.
זה מותר נכון?
(כן, שדר עליצות וקלילות, רמאי שכמותך. הרי אתה מרגיש כאילו נטשת את המשמרת על גבי התורן הראשי בליל סערה)
מדי פעם אני מרשה לעצמי להתנתק מן המסך.
(אז אתה לוקח את התפקיד או לא לוקח? תחליט!)
נראה לי שלא אתנתק ממנו כל כך מהר כעת...
(לוקח.)

אני מוכרח לספר לך סיפור:
(אני ממש לא מוכרח. אני דווקא מת מדאגה)

כאשר נולדתי היה לוי אשכול ראש הממשלה. אילו הייתי מקדים להיוולד, בסך הכל שישה או שבעה חודשים, עוד הייתי מספיק לחיות תחת הנהגתו של דוד בן-גוריון.
כזה עתיק אני.

אני זוכר שאבא שלי העסיק שליח על וספה. שמו היה כושי. זאת אומרת, זה היה הכינוי שלו, כושי, אבל בתקופה העתיקה ההיא מי שם לב.

כושי עשה תיקונים ושיפוצים לפני שאבא שלי השתלט גם על התחום הזה. היום אני מבין שזו היתה דרכו האצילה של אבא שלי לקבל ממנו משהו כדי שההוא, כושי, לא ירגיש אסירות תודה מוגזמת...
פעם אחת, כאשר הייתי בן ארבע או חמש, כושי בא אלינו הביתה. הוא סתם חור בקיר עם גבס ואני לטשתי מבט מעריץ. ואז אמא שלי ניצלה את ההזדמנות וקפצה למכולת או לקצב או לחנות הירקות והשאירה אותי עם כושי או את כושי איתי. וכושי אמר לי: בוא חמוד, בוא תעזור לי, והוא לקח את ידי ונתן לי לערבב עם היד את עיסת הגבס ונתן לי לדחוף קצת אל תוך הקיר ואחר כך הוא אמר לאמא שלי שזה אני שתיקנתי את הקיר.

אף פעם לא שכחתי את החסד הזה שעשו אתי. יש הישגים שלא שוכחים.

לכושי היתה וספה. גם לאבא שלי היתה. גם לאח שלי יש. גם לי יש.

המכתב האחרון של שין - פרק ששי

השמש הזאת

משורק לשין, 18 בדצמבר 2007
א. אני רוצה שתקראי ספר. את הספר "שתהיי לי הסכין" מאת דויד גרוסמן.
- למה?
- הנה, אני מספר לך למה.
ב. בספר מדובר על קשר מכתבים ( אני יודע. זה נשמע סטרילי) בין יאיר למרים. זה קרה ממש בסוף התקופה שבה בני אדם היו מתכתבים בדואר הרגיל. בדואר של פעם. מעטפה, בול, האוטו האדום, נושא המכתבים, המתנה מורטת עצבים לראות אם הגיע מכתב או שצריך לחכות למחר.
ג. יאיר כותב למרים איך נחמץ ליבו (של יאיר) כאשר הילד שלו (של יאיר) למד את השפה, ואז יאיר צריך היה לוותר על הפנטזיה של שפה פרטית שתהיה שייכת רק לו ולבן שלו. ולמה הלב שלו נחמץ, את שואלת?
- כן.
- מפני שעד אותו זמן שלמד את השפה, מי יודע איך חשב וראה את כל האורות, הנצנוצים, הזהרורים, הרשפים, הברקים... ועכשיו, כאשר הוא מכיר את השפה, אז כל העושר העצום הזה מתגמד אל תוך מילה אחת ויחידה "אור". איזה הפסד יש בזה!
- נשבר לי הלב!
- צינית שכמוך!
ד. ומרים עונה לו או כותבת לעצמה, ואחרי 200 עמודים של ספר אנחנו רואים כיצד היא הגיבה.
- נו...
ומרים כותבת לו: כאשר סיפרת לי איך נחמץ ליבך כשעידו למד את המילה אור- רציתי לנתק כל קשר איתך. משום שבנה (בעצם בנו של בעלה) סובל ממחלה איומה. השפה הולכת ומשתכחת ממנו. ילד קטן, שהמילים בוגדות בו ונעלמות. והיא מתארת, מרים, את תהליך השִכחה הנורא, שבו לא נותר אלא שיר אחד (היקינתון) וגם הוא בסופו של דבר אובד.
ה. המאבק בשיכחה הזאת הוא מאבק אבוד. מרים מתנקמת בשפה. היא מוחקת מן המילון את המילים שבגדו בו, ביוחאי, וברחו.
ו. ומכאן עולה השאלה: האם כאבו של מי שיש לו הכל, של הבריא, של השלם, של זה שילדו מתפתח "בסך הכל בסדר", האם כאבו של העשיר הוא כאב מדומה? האם מי שמבין מה משמעות השִכחה ועד כמה היא כואבת יפסיק להתלונן על כאבי הזיכרון?

ז. רגע אחד. ככה עושים פילוסופים? לא נותנים ללב להיות שבור אפילו לרגע אחד? למה לקפוץ לשאלה הפילוסופית למען השם.ישר לתקוע לבנאדם מוסר השכל? ככה עושים? ככה לומדים?
ח. תקראי את הספר.
ט. תקראי אותו?
י. כן. את תקראי אותו.

איתך, יוד

משין לשורק, 19 בדצמבר 2007
אתה לא יודע אבל החצי יום הזה מאז שקיבלתי בערב את המכתב שלך ועד עכשיו נתן לי יותר אושר אני חושבת מכל השנה שעברה ביחד.
תראה כמה דברים קרו:
אלף, נתת לי שם חיבה... זה קצת שרירותי לתת למישהו שם חיבה, ככה בטח היתה אומרת ליאת החברה שלי הפמיניסטית, אבל אז מה, אני לא מפסיקה לחייך. אתה יודע שזאת הפעם הראשונה שנותנים לי שם חיבה? אף פעם לא היה לי וישר זיהיתי שזה שם חיבה, שלומקה. תעשה לי טובה ותוריד את הגרש הזה את האפוסטרוף הזה.
בית, נתת לעצמך שם חיבה. זה רק בשבילי השם הזה, יוד? לכולם אתה חותם ככה?
גימל, הספריה בקיבוץ סגורה בבוקר אבל הכרחתי את חדוה (נכון שזה שם קלאסי לספרנית, "חדוה")? לפתוח לי במיוחד ומצאתי את הספר על המדף ורצתי הביתה לכתוב לך. החיוך ימחק לי בטח עוד מעט והנפילה שאחריו קצת מפחידה אותי אבל אז מה (פעם שניה במכתב אחד שאני כותבת "אבל אז מה", אבל נכון שגם זה אבל אז מה?
בחיוך
שלומקה

משורק לשין, 19 בדצמבר 2007
אני מכיר את "אבל אז מה". בשיר "שבעה" של נתן זך ראיתי אותו. את השיר הזה אני לא מבקש שתקראי, ותסלחי לי על ההתנשאות כאילו אני עושה לך רשימת קריאה וכותב לך מה כן ומה לא.
רציתי שתביטי בשמש החורפית שכרגע צוחקת לי מאחורי ענן. הענן קטן והשמש גדולה, והוא, הענן, לא יוכל להסתיר, לאורך זמן, את מערומיה.
שתדעי שאותה שמש עצמה מחממת עכשיו אותי ואותך.
וגם איש אחד ששמו נניח שלמה או אליהו מתחמם עכשיו כנגד השמש הזאת וליבו טוב עליו.

יוד

המכתב האחרון של שין - פרק חמישי

היה או לא היה - תמימות היא או איוולת (אלכסנדר פן)

אני זוכר שכשהייתי ילד היינו (אחי ואני) נוהגים לעמוד על ברכיו של אבי בעודו שרוע במיטתו ולעמוד עליהן מבלי ליפול.
מי יודע מה תזכור כל חייך ומה תשכח.
אני זוכר שאבי היה מנדנד את ברכיו ואו אז הנפילה היתה בלתי נמנעת.
מי יודע אימתי תיפול ועל מה.

המכתב האחרון של שין - פרק רביעי

מה יש לך לרוץ, מה?

משין לשורק, 16 בדצמבר 2007
אני ממשיכה לדבר איתך. אם היית מכיר אותי היית אומר שזה נס לא פחות גדול מנס פך השמן.
לא שיש לי מישהו אחר לדבר איתו. לא שהיה לי. ופתאום אתה פה וכבר גלגלתי אותך בגוגל (שונאת את הפועל הזה "לגגל") ואני מבינה שאתה אתה ואז אני לא מבינה כלום.
אני רוצה לספר לך משהו.
ההורים הכריחו אותי ללכת לפסיכולוגית. קיבלו עליה המלצות מחצי עולם והחצי השני היה עסוק.
הלכתי.
אמרתי לה שאין בחיים טעם.
ואמרתי את זה אחרי שהכרחתי את עצמי להסתכל לה בעיניים כי פחדתי שאם לא אסתכל לה בעיניים אז היא תכניס יד למגירה ותוציא משם חותמת "לא שפוי/ה" ותחתים את הטופס שלי וזהו.
היא נלחצה אבל היתה לה מסכה מקצוענית ואני ראיתי דרכה.
היא כאילו הבינה אותי, אתה יודע. "חיכית כל כך הרבה זמן שמשהו טוב יקרה והוא (המשהו הטוב) לא קרה. את בטח סבלת מאוד. זה קורה לכל כך הרבה אנשים".
עשיתי כאלה מאמצים להסתכל עליה מדי פעם. אי אפשר היה לדרוש ממני גם לדבר, נכון?
רק הנהנתי כשיכולתי ורציתי שהסיוט ייגמר.
היא אמרה לי, אם אני מנחשת נכון, בערך ככה: אני מכירה כל כך הרבה אנשים שסבלו ונמאס להם אבל אחרי שהם נשמו עמוק ונרגעו אז הם הבינו שהמוות במילא יחכה להם בפינה ויפגוש אותם בעוד שבעים שנה ושלא בוער להקדים לפגישה.
אם היא לא אמרה את זה אז היא היתה יכולה להגיד את זה.
אולי זה בעצם משהו שאתה אמרת?
לא משנה. זה מה שכולם אומרים.
זאת גם הסיסמה של סבתא שלי, ששום דבר לא בוער וכל עכבה לטובה.
"כולם רצים. מה יש לך לרוץ מיידלע, מה"?
ועל זה, למה בכל זאת כן יש "מה לרוץ", אני רציתי להגיד לך ככה:
לא קרה לך שהיית באיזה שהוא מקום ולא כל כך סבלת נגיד, לא כאב לך או משהו כזה, אבל פתאום הרגשת שדי, זהו, אתה לא יכול להישאר שם אפילו לא שנייה. קרה לך או לא קרה לך? אם זה קרה לך אז אתה אולי מתחיל, מתחיל, להבין למה אני כל כך ממהרת להיות במקום ההוא. כמו שבא אליך אורח מאוס או אתה נמצא במחיצת אדם מאוס וכל דקה, מה דקה, כל שניה נראית לך נצח נצחים. ככה זה בשבילי החיים. אתה מצטער שהתחלת לכתוב אליי נכון? לא שיערת שאני עד כדי כך שרוטה, הא?

שין

נ.ב: יותר טוב שלא תדע כמה זמן לקח לי לכתוב את המכתב כמו שכתבתי. וכמה מחיקות וכמה טיוטות. אולי מאה.

מאחורי המילים
א. אני לא מרגל וזו לא מלחמה אבל זה, במובן מסוים, קרב מוחות.
ב. השקעת במכתב, את הנשמה השקעת בו. בכל זאת, למה מתגנב לפניי חיוך זחוח של ניצחון מסוים? אני אגיד לך למה: התחלת לנמק את הרצון למות. מי שמנמק חושף את עצמו במודע לנימוקי נגד. מה, אני הכרחתי אותך לנמק?
ג. מרצה חשוב באוניברסיטה העברית, סקר פעם את סדר יומו העמוס. אוי כמה שזה היה עמוס! בתשובה לשאלה הוא אמר בניגון של אנשים המכירים בערך עצמם, שיהיה לו מספיק זמן לנוח אחרי מאה ועשרים שנה. התפעלתי אז מאוד מהתשובה השנונה. טוב ששין לא שמעה את זה באוזניה.
ד. שום טיעון פילוסופי לא יוכל להכריע בקרב הזה. מכאן עולה השאלה: ובכן, מדוע שיוכרע?
ה. תגיד, שורק: מה באמת איכפת לך? זה האגו, אה? אל תנסה לענות לי בכלל. זה האגו שרוצה לקרקף עוד גולגולת ושיהיה כתוב עליה מציל נפשות מוסמך שלום, מדבר ישראל, במה אוכל לעזור?




משין לשורק, 16 בדצמבר 2007 (ערב)

לשלמה ארצי יש שיר "פתאום כשלא באת". פתאום כשלא כתבת לי הבנתי שיש לך בעצם חיים.
* (זאת לא הבנה טריביאלית!)

למה אני בהלם?
* (מצב רוחי אינו רחמני במיוחד כעת. כדאי לך לנוע באפיק אחר)

אני אגב לא מתאוננת כמובן אלא להפך, אסירת תודה).
* (נו, אני מתרכך. ממתי צעירים יודעים בכלל להגיד "להתאונן"?)

קוראים לי שלומית.
* (ידעתי, הרי אנשי "תפוז" איתרו את המחשב שממנו נשלחה הודעת ההתאבדות)

אני גרה בקיבוץ דתי בצפון.
* (ידעתי גם את זה)

ההורים שלי דתיים, בעצם גם אני, כלפי חוץ, דתיה
* (הם דיברו אתי, שניהם, אבל לא אספר את זה. זה לא חשוב)

חוסר הרצון שלי להרים אליך טלפון לשוחח נובע מתכונות האישיות שלי. ללא שום קשר לאמון או חוסר אמון.
* (כן)

כנראה אני לא יודעת ליצור קשרים רגשיים עם בני אדם. אי אפשר להחדיר רגשות לאדם דרך מזרק.
* (אהה. מה שאת אומרת זה: רק אל תנסה לדחוף אותי לפסיכולוג או לאיזו קהילה)

זו הנקודה, אדם שאין לו את הרגש 'יצר החיים', ומכיוון שאי אפשר גם להזריק לו את הרגש הזה, גם לא יהיה לו בעתיד את היצר הזה.
* מה את בכלל מבינה שאת מתנסחת באופן דטרמיניסטי ונחרץ כזה?

שבוע טוב, שלומית

נ.באני פה לפחות לעוד כמעט שבוע, כנראה. ומסיבות אישיות, לא בגלל שחרזדה שיצא לי להכיר. (:

* סיבות אישיות. ישראל לא הכין שיעוריו מסיבות אישיות/משפחתיות/ רפואיות/ מקצועיות/הנדסיות/ שונות. שלומית לא תתאבד השבוע מסיבות אישיות/ מוסריות/ חברתיות/ משפחתיות/ לאומיות.

** שלחה חיוך! מה זה פה , פארק הירקון?

המכתב האחרון של שין (פרק שלישי)

להיות שחרזדה

משורק לשין, 14 בדצמבר 2007
אני שחרזדה? אני? יש לך מושג מה את מפילה עלי?
שחרזדה היתה גיבורה. גיבורת על. בכל פעם שאני חושב עליה ברצינות אני מתכווץ מפחד ומהערצה.
דמייני לעצמך את פרפרי הבטן של שחקן מתחיל מול קהל. לא קל, נכון? אני חושב שקהל האלפים הגדול ביותר בעולם נראה רך ומזמין יותר מסולטן משופם אחד ויחיד שאכל ארוחת ערב טורקית והוא ממתין לקינוח.
היא יודעת, השחרזדה הזאת, כמו שידעו הלוחמים בקרקס הרומי, שהאצבע יכולה לנטות למטה. ועוד דבר היא יודעת: גזר הדין אינו תלוי רק באיכות המשחק שלה.
האם שחרזדה יכולה למות גם אם תיטיב לספר? נניח למשל שהסולטן לקה בקלקול קיבה או שנתפס לו הגב או שנתקע לו קוץ בתחת. או אז אפילו המרתק שבמספרי העולם לא יוכל לזעמו.
יש אנשים שהלחץ "עושה להם טוב". שחרזדה ודאי היתה כזאת. הרי היא בראה את עצמה אלף לילות רצופים. מספר בלתי נתפס. אלף לילה ולילה, משמע מדי לילה. כמעט שלוש שנים רצופות.
אח, שחרזדה, שחרזדה! ללכוד בעוצמה מהפנטת את תשומת ליבו של השמן (הרי את לא מציירת בדעתך סולטן רזה?!) ממש אחרי שקיבל את שלו (את יודעת בדיוק מה הוא קיבל) ומה שמתחשק לו, כמו בשיר ההוא של מתי כספי, זה לישון (ולרצוח).
אני נושא נפשי להיות שחרזדה. אני נושא נפשי להסיח בסיפור את רוחם הרעה של האנשים ואז, תוך כדי הסחת הדעת יקרה להם מה שיקרה.
כי אנשים לא ישתנו אלא בהסח הדעת.
מצד שני, אם אהיה השחרזדה רק שלך שין, זה לא ייגמר טוב.
אל תיבהלי. זה היה רק משפט צדקני שפירושו: מה פתאום שתפתחי בי תלות? אם זה יקרה אז הסח הדעת יהיה רק מצידך אבל לי יהיה אסור לטעות.
ואני רוצה שיהיה מותר לי לטעות.

אם תשאלי אותי, לא נראה לי שחסר לך עניין. ההימור שלי: חסר לך, נניח, סרוטונין (חומר שצריך להימצא במוח כדי שנהיה נחמדים לעצמנו).

עכשיו אני אגיד לך שין (סוף סוף, משפט ראשון לעניין) מה רע בפתרון הקל והמהיר. בדרך כלל הוא לא מעניין מספיק, לא עשיר מספיק, לא סבלנו בשבילו מספיק.
זה בעצם ההבדל בין יצירה גדולה לבין קיטש: הקיטש פועל על הרגשות שלנו מבלי שעברנו שום תהליך. מבלי שהתאמצנו להיכנס אל תוך "הסיפור". אני קונה את אוסף רגעי השיא של המוסיקה, את ספר הציטטות הגדול, את תמונת "הילד הבוכה", וממסגר את מונה ליזה. אני מטפס רק ברכבל אל המצדה ומבקש מחברתי לחמצן לעצמה את השיער. אני חי בקיטש. אורגזמה בלי כל מה שקדם לה. את תסלחי לי אם זה היה גס.

כבר כתבתי יותר מדי. אני מבין את זה בעצמי.
ישראל

מאחורי הקלעים:

א. שחרזדה לא תפקדה על תקן ארס פואטית. כלומר היא לא סיפרה לסולטן מדי לילה עליה עצמה (כלומר על שחרזדה). חוץ מזה, שחרזדה הכירה את הסולטן. היא הכינה את עצמה לביצוע מדי לילה.

ב. יש פה קריצה מינית? הרבה יותר מזה: סיפור טוב הוא אקט אירוטי מובהק. מי שחווה טיפוס קשה בעקבות מסַפֵּר גדול וליבו הלם בו בחוזקה זמן רב אחרי שהגיע אל הפִּסגה והניח את הספר יוכל להבין אותי עכשיו.

ג. המסקנה מעיון זה היא: האנאלוגיה לשחרזדה מיצתה את עצמה, ואם היא לא מיצתה את עצמה, הרי היא מסוכנת מאוד.

ד. את סיפור המחסור בסרוטונין הבלעתי שם בין השורות. לא כדי שהיא לא תשים לב (היא תשים לב לכל פסיק) אלא כדי להכשיר את הקרקע, נו כל מה שכתבתי על הסח הדעת.

ה. הבלוג הזה ציבורי. אתם מבינים כמה הרבה צריך היה לסנן פה?



משין לשורק, 15 בדצמבר 2007
קראתי בבליעה אחת מה שכתבת. אני בחיים שלי לא אכלתי "בבליעה אחת". אמא אומרת שאני אוכלת כמו ציפור ואז אבא מוסיף בסרקאזם שלו, לא, לא כמו ציפור. כמו ציפור חולה.
אחר כך שמתי בצד, אתה יודע, לחצתי על הפס הזה למעלה ממזרח לאיקס. הטקסט מתחבא בקרקעית המסך. אני מעלה, קוראת שורה או שתיים ושוב מחביאה. זאת דווקא אכילה של שועל שהחביא את הטרף שלו וכל פעם נוגס עוד נגיסה.
אם היית מכיר אותי, לא היית שומע ממני מונולוג כזה. כשאני מדברת אני לא מדברת. זאת אומרת שרק בכתיבה יוצא ממני משהו.
אני חושבת שאתה לא לוקח ברצינות מה שכתבתי בהתחלה. אפילו אם אקרא את המכתב שלך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ואז אקרא אותו שוב - בכל רגע אחר אני ארצה לא להיות פה.
דרך אגב, אף פעם לא דמיינתי את הסולטן עם שפם. מה פתאום שפם? הסולטן די גבוה, שמנמן אבל לא שמן מאוד, חלק, ויש לו שומה מכוערת מאוד בגב. אולי בגלל זה הוא מתבייש שיראו אותו עירום? אני גם בטוחה שאין לו תסביכים מיניים אחרים... הרי הוא מתחתן עם בתולות! מה הן מבינות?
אפשר לחשוב מה אני מבינה. בת עשרים כמעט ואף פעם אפילו לא הסתכלתי לבנים בעיניים (וגם לא לרוב הבנות שפגשתי חוץ מהחברה שלי ליאת).
אתה יודע איך אני מדמיינת את שחרזדה? ההפך ממני. חייכנית, מתולתלת, פצצת אנרגיה לבנה, יש לה משהו לשים בחזיה וכמובן קסם אישי כזה שאומרים לה כן כן כן עוד לפני שהיא מבקשת משהו או לפני שהיא שואלת משהו.
אוי ואבוי! אם היא באמת כזאת, אז זה הקסם האישי עושה את העבודה ולא הסיפור. ובנתונים של החידה נאמר שהסיפור עושה את העבודה.
ועוד אוי ואבוי אחד: גיליתי לך ששחרזדה היא ההפך ממני ועכשיו אתה יכול לדמיין אותי.
אני

נון בית: השעון שלי מתקתק. סליחה. אתה אולי תכעס. אני אסירת תודה לך על ההתכתבות הזאת אבל השעון שלי מתקתק. לא סתם סליחה. אני ממש מבקשת ממך סליחה.


מאחורי הקלעים
כבר אי אפשר להיכנס כל פעם אל מאחורי הקלעים. מי אנחנו חושבים את עצמנו שכל פעם ניכנס לשם בלי חשבון? עכשיו היא בוכה. נניח לה.

המכתב האחרון של שין (פרק שני)

פרק שני; קל הוא יפה ויפה הוא קל


א. מכתב ראשון, מאת שורק, 13 בדצמבר 2007
אזהרה חמורה!
רק לא ביום ששי. אינני יכול להסביר.
אנא פני אליי בטלפון 050-9003376 (מספר אמיתי) או לעמיתתי רות (שם בדוי) מספר טלפון 05268331777 (מספר בדוי).
אנחנו נשמח לדבר איתך. אנחנו נשמח לעזור לך. אנא, האמיני לי שאין פה שום טריק ושום שטיק. אני עוסק בפילוסופיה, את יודעת, בסך הכל מנסים, כמו שאמר פילוסוף ישראלי אחד, לתת מילים חדשות לרגישויות הקיימות ולתת רגישויות חדשות למילים קיימות;
ישראל

מאחורי הקלעים:
האקספוזיציה, המכתב הראשון, לכאורה הוא החשוב מכולם. ממש כמו המבט הראשון, כמו הפגישה הראשונה. ואולם בפגישה ראשונה את יכולה לראות את פניו של האדם שמולך. את מביטה בעיניו ויכולה לשער במידת ביטחון סבירה את הלכי רוחו. מעטות הפגישות שבהן נעשה מאמץ מודע ומכוון להוליך שולל את הצד השני. אך במכתב כזה קשה לנבא הלכי רוח ומלכודות רבות כל כך טמונות להן באפילה. המכתב צריך לשדר דאגה מבלי להיות דביק, לשדר איכפתיות מבלי לבטא אינטרס זר, לפלח את חומת החשדנות, המבוהלת בוודאי עד כלות, של הנמענת מצידו השני, הנסתר, של מסך המחשב.
אבל המכתב גם צריך להקסים. הוא צריך שלא לבטא יובשנות ממוקדת של איש מקצוע שמונע על ידי איזה שהוא קוד אתי...
וחשוב מכל, המכתב צריך שלא להיות מאולץ. הוא, כמו אלה שיבואו אחריו, צריך לצאת מן הלב ולהיכנס אל הלב.
מבחן ההצלחה שלו, כמו בפגישה עיוורת, ההזדמנות השניה. ממש כמו אצל שחרזדה ההיא.

1. מכתב ראשון, מאת שין, 13 בדצמבר 2007
שִׁין; אני לא מאמינה במיסטיקה. אני לא טיפשה. תודה על הרצון הטוב. אני לא נוהגת לדבר עם זרים. בטח לא בטלפון.

מאחורי הקלעים:
הנה. ענתה. בלקוניות של הנדון למוות. שומרת על כבודה העצמי. לא תוותר בקלות. לא במהרה אפטר מתווית הזר. ומה לשבת, שבמחי מכתב של מקסימן מקצועי תתעלה מעבר למסך הזרות? שהחום הנשלף משרוולו של מי שאינו חסר דבר, של הפילנתרופ המנוסה יוכל לקור של מי שכבר אמרה די לכל?


2. מכתב שני מאת שין, 13 בדצמבר 2007, שעה אחת מאוחר יותר
שִׁין; סליחה על הגסות. לא התכוונתי להעליב או משהו כזה. אני יודעת שהכוונות שלך טובות.

מאחורי הקלעים:
זה הצליח. היא שבה וקראה. אולי כתבה מדי את ההתנצלות ושלחה אחרי שעה? אני לא מאמין שהיא מחושבת ומניפולטיבית עד כדי כך. ומה זה חשוב בעצם? היא מחונכת היטב, את זה רואים. לא בכל מקום היו רואים בלקוניות יתרה ביטוי של גסות. אני שונא לקוניות קרה אבל כיצד יכולה היתה לדעת?
יש לה נשמה. אני נושם לרווחה.



ב. מכתב שני מאת שורק; 23 בדצמבר 2007
למה שאחשוד בך בטיפשות? למה שתהיה תחרות בינינו? כאילו מצד אחד צייד הנשמות הערמומי ומהצד השני שוחרת ההתאבדות הזכה, הנסה על נפשה, אבל הפוך, את מבינה? נכון. הכוונות שלי באמת טובות. משום כך אני אשמח אם תתני בי אמון (במסר, מעל דפי הפורום, בפקס, בטלפון, בצעקות, בלחש, בפגישה... איך שתרצי).להתראות!ישראלנ.ב: באזהרה החמורה אודות יום ששי לא התכוונתי לרמוז לשום דבר מיסטי. פשוט חשבתי לעצמי, להתאבד ביום ששי? למה להרוס למשפחה את השבת?

מאחורי הקלעים
רק לא לטעות, טמבל שכמוך! קיבלת הזדמנות שניה ואסור להרוס. מצד שני מדובר במישהי בעלת יכולת הבחנה. תהיה איפה ישר. דווקא עקיצה ישירה יש בה סוג של קירבה ואינטימיות. היא, העקיצה, תיגע בלב, אני חושב, יותר טוב מדברי חלקות.
אפשר להסתפק בחצי שקר לבן אחד, ולדחוס אותו בנון-שלאנטיות בנון בית. ממילא הוא ישרת את האמת הגדולה. הרי אין בי מיסטיקה, וממילא רציתי רק "לגנוב" זמן. אבל בזה לא אודה!


3. מכתב שלישי מאת שין; 13 בדצמבר 2007, ערב
כן. חשבתי כמוך בקשר לשבת, אבל בכותרת שלך צועקת "אזהרה חמורה". אז מקסימום תיהרס להם השבת קצת, זה לא הופך את העסק ל"אזהרה חמורה"...חוץ מזה אמון זה דבר שנבנה...
(עוד חוץ מזה אחד, איך ידעת שאני לא טיפשה?!)אני פה...

מאחורי הקלעים:
מה זה? דווקא החצי-שקר לבן התחבר? ועל אילו דקויות סגנוניות היא מתווכחת? שוו בנפשכם תלוי שהחבל על צווארו מתווכח עם סוהריו על מזג האוויר!
אבל הנה היא בעצם רומזת לי שתתמסר! עליתי עליך, מאיימת שלי. השלוש נקודות מבשרות הטוב הללו! "אמון זה דבר שנבנה..." את פותחת מסדרון לבניית האמון הזה נכון? אפילו לא תודי, אני הולך על ההיפותזה הזאת!
"איך ידעת שאני לא טיפשה"... את הולכת ונעשית שקופה שין. מחמאות את רוצה?
כן. את פה. ושוב שלוש נקודות שמבקשות לתת מקום לעוד. ככה אני רוצה לחשוב.


ג. מכתב שלישי של שורק; 13 בדצמבר 2007, ערב
אני חושב שאמון אצלי לא "נבנה". נולדתי עם זה. אני נהנה לתת אמון בלי שום טעם מספיק ונעלב כשלא נותנים בי אמון. לא פעם אחת שילמתי מחיר על הנטייה הזאת, הכמיהה הזאת, הסטייה הזאת, לתת אמון בכל מי שמישיר אליי מבט.
התאבדות ביום ששי נראית לי רעיון לא כל כך רגיש ביחס לאנשים שאותם את אוהבת. מצד שני היום הטוב ביותר להתאבדות נראה לי יום רביעי דווקא, וגם את הקביעה השרירותית הזאת אני לא אנמק. נולדתי ביום רביעי ויש לי סימפטיה עתיקה אליו.
זה הרי לא נימוק, נכון?האם תסכימי לחשוב אתי על כיוונים נוספים חוץ מהתאבדות? כן, אני יודע. צפוי... אולי אני נשמע כמו כל המבוגרים הצפויים מהנסיך הקטן אבל אני רק מבקש שתחשבי ביחד אתי. את נראית לי אדם רגיש מפני שאת חושבת על אחרים גם ברגעים כל כך קשים כמו הרגעים האלה. לכן אני מקווה שתעצרי לעוד רגע, תקחי טיפה את הזמן כמו שכתב יהונתן גפן, ותחשבי על עוד אפשרויות. מה יש לנו להפסיד? הכי נורא זה שנעביר עוד יום אחד של סבל...
כן, אני יודע. לי קל להגיד. אבל זה לא נכון. לא קל לי כמו שלא קל לדחות את מה שמחכים לו ובטוחים שיושיע.אני הרוג מעייפות. האם תתחשבי גם בי ותהיי פה מחר ונדבר קצת?...
ישראל

מאחורי הקלעים:
זהו. בקשה פשוטה וישירה לדחיית ביצוע.
פחדתי ממה שאולי ייראה לה קלישאי "לחשוב עוד קצת..." כאילו שאני לא יודע שבטח חשבה על זה בלי סוף.
וגם התחלתי לתת לה את עצמי. הרי בלי זה דיאלוג לא יצמח פה.
האם היא מכירה את השיר הזה? הרי שירים נוגעים לפעמים באותם נימים דקים. האם היא גם בעד החתולים?

4. מכתב רביעי של שין; 14 בדצמבר, לפנות בוקר
לילה טוב. אולי צריך להגיד בוקר טוב מרוב שמאוחר. ניצחת בינתיים.
החלטתי לעצור עד יום ראשון. אתה מנסה לנטוע אצלי את סינדרום שחרזדה?יום רביעי הוא גם שבוע מהיום... רחוק מדי... . אני אדם חושב. אני לא אדם רגיש. אתה משליך עלי משהו? (שולחת חיוך). אתה רואה? יש לי את הז'רגון של הפסיכולוגים... אבל אני שונאת אותם. תגיד, מה רע בלבחור בפתרון הקל? זה גם פיתרון. כשאני ניגשת לפתור בעיה במתמטיקה אני משתדלת ללכת על הפיתרון הקל. הקל והיפה. מי שבחר בדרך אחרת, נו טוב, אולי זה כשר. אתה רואה שלפעמים הפתרונות הקלים הם הפתרונות הרצויים?נראה לי שאהיה פה מחר...

נ.ב, תהיה בטוח שאני לא אישיר בך מבט. תחסוך את הקטע של האמון...

מאחורי הקלעים:
תודה לאל. אני מאמין לכל מילה שכתבה. היא אינטליגנטית "בטירוף" כמו שבני גילה בטח אומרים. במתמטיקה הפתרון הקל הוא לא דבר מה שיש להתבייש בו.
ואיפה כן צריך להתבייש בפתרון קל?
סינדרום שחרזדה, משמע היא מבינה משהו בספרות, "השלכה", משמע מבינה משהו בפסיכולוגיה, והמתמטיקה, והעברית הרהוטה מדי...
זה גורם לי שמחה, האוסף הזה של יכולות וחוכמה. כמעט כמו השמחה על ארבעת ימי החסד (לפחות) שניתנו לי עכשיו.