המכתב האחרון של שין (פרק שני)

פרק שני; קל הוא יפה ויפה הוא קל


א. מכתב ראשון, מאת שורק, 13 בדצמבר 2007
אזהרה חמורה!
רק לא ביום ששי. אינני יכול להסביר.
אנא פני אליי בטלפון 050-9003376 (מספר אמיתי) או לעמיתתי רות (שם בדוי) מספר טלפון 05268331777 (מספר בדוי).
אנחנו נשמח לדבר איתך. אנחנו נשמח לעזור לך. אנא, האמיני לי שאין פה שום טריק ושום שטיק. אני עוסק בפילוסופיה, את יודעת, בסך הכל מנסים, כמו שאמר פילוסוף ישראלי אחד, לתת מילים חדשות לרגישויות הקיימות ולתת רגישויות חדשות למילים קיימות;
ישראל

מאחורי הקלעים:
האקספוזיציה, המכתב הראשון, לכאורה הוא החשוב מכולם. ממש כמו המבט הראשון, כמו הפגישה הראשונה. ואולם בפגישה ראשונה את יכולה לראות את פניו של האדם שמולך. את מביטה בעיניו ויכולה לשער במידת ביטחון סבירה את הלכי רוחו. מעטות הפגישות שבהן נעשה מאמץ מודע ומכוון להוליך שולל את הצד השני. אך במכתב כזה קשה לנבא הלכי רוח ומלכודות רבות כל כך טמונות להן באפילה. המכתב צריך לשדר דאגה מבלי להיות דביק, לשדר איכפתיות מבלי לבטא אינטרס זר, לפלח את חומת החשדנות, המבוהלת בוודאי עד כלות, של הנמענת מצידו השני, הנסתר, של מסך המחשב.
אבל המכתב גם צריך להקסים. הוא צריך שלא לבטא יובשנות ממוקדת של איש מקצוע שמונע על ידי איזה שהוא קוד אתי...
וחשוב מכל, המכתב צריך שלא להיות מאולץ. הוא, כמו אלה שיבואו אחריו, צריך לצאת מן הלב ולהיכנס אל הלב.
מבחן ההצלחה שלו, כמו בפגישה עיוורת, ההזדמנות השניה. ממש כמו אצל שחרזדה ההיא.

1. מכתב ראשון, מאת שין, 13 בדצמבר 2007
שִׁין; אני לא מאמינה במיסטיקה. אני לא טיפשה. תודה על הרצון הטוב. אני לא נוהגת לדבר עם זרים. בטח לא בטלפון.

מאחורי הקלעים:
הנה. ענתה. בלקוניות של הנדון למוות. שומרת על כבודה העצמי. לא תוותר בקלות. לא במהרה אפטר מתווית הזר. ומה לשבת, שבמחי מכתב של מקסימן מקצועי תתעלה מעבר למסך הזרות? שהחום הנשלף משרוולו של מי שאינו חסר דבר, של הפילנתרופ המנוסה יוכל לקור של מי שכבר אמרה די לכל?


2. מכתב שני מאת שין, 13 בדצמבר 2007, שעה אחת מאוחר יותר
שִׁין; סליחה על הגסות. לא התכוונתי להעליב או משהו כזה. אני יודעת שהכוונות שלך טובות.

מאחורי הקלעים:
זה הצליח. היא שבה וקראה. אולי כתבה מדי את ההתנצלות ושלחה אחרי שעה? אני לא מאמין שהיא מחושבת ומניפולטיבית עד כדי כך. ומה זה חשוב בעצם? היא מחונכת היטב, את זה רואים. לא בכל מקום היו רואים בלקוניות יתרה ביטוי של גסות. אני שונא לקוניות קרה אבל כיצד יכולה היתה לדעת?
יש לה נשמה. אני נושם לרווחה.



ב. מכתב שני מאת שורק; 23 בדצמבר 2007
למה שאחשוד בך בטיפשות? למה שתהיה תחרות בינינו? כאילו מצד אחד צייד הנשמות הערמומי ומהצד השני שוחרת ההתאבדות הזכה, הנסה על נפשה, אבל הפוך, את מבינה? נכון. הכוונות שלי באמת טובות. משום כך אני אשמח אם תתני בי אמון (במסר, מעל דפי הפורום, בפקס, בטלפון, בצעקות, בלחש, בפגישה... איך שתרצי).להתראות!ישראלנ.ב: באזהרה החמורה אודות יום ששי לא התכוונתי לרמוז לשום דבר מיסטי. פשוט חשבתי לעצמי, להתאבד ביום ששי? למה להרוס למשפחה את השבת?

מאחורי הקלעים
רק לא לטעות, טמבל שכמוך! קיבלת הזדמנות שניה ואסור להרוס. מצד שני מדובר במישהי בעלת יכולת הבחנה. תהיה איפה ישר. דווקא עקיצה ישירה יש בה סוג של קירבה ואינטימיות. היא, העקיצה, תיגע בלב, אני חושב, יותר טוב מדברי חלקות.
אפשר להסתפק בחצי שקר לבן אחד, ולדחוס אותו בנון-שלאנטיות בנון בית. ממילא הוא ישרת את האמת הגדולה. הרי אין בי מיסטיקה, וממילא רציתי רק "לגנוב" זמן. אבל בזה לא אודה!


3. מכתב שלישי מאת שין; 13 בדצמבר 2007, ערב
כן. חשבתי כמוך בקשר לשבת, אבל בכותרת שלך צועקת "אזהרה חמורה". אז מקסימום תיהרס להם השבת קצת, זה לא הופך את העסק ל"אזהרה חמורה"...חוץ מזה אמון זה דבר שנבנה...
(עוד חוץ מזה אחד, איך ידעת שאני לא טיפשה?!)אני פה...

מאחורי הקלעים:
מה זה? דווקא החצי-שקר לבן התחבר? ועל אילו דקויות סגנוניות היא מתווכחת? שוו בנפשכם תלוי שהחבל על צווארו מתווכח עם סוהריו על מזג האוויר!
אבל הנה היא בעצם רומזת לי שתתמסר! עליתי עליך, מאיימת שלי. השלוש נקודות מבשרות הטוב הללו! "אמון זה דבר שנבנה..." את פותחת מסדרון לבניית האמון הזה נכון? אפילו לא תודי, אני הולך על ההיפותזה הזאת!
"איך ידעת שאני לא טיפשה"... את הולכת ונעשית שקופה שין. מחמאות את רוצה?
כן. את פה. ושוב שלוש נקודות שמבקשות לתת מקום לעוד. ככה אני רוצה לחשוב.


ג. מכתב שלישי של שורק; 13 בדצמבר 2007, ערב
אני חושב שאמון אצלי לא "נבנה". נולדתי עם זה. אני נהנה לתת אמון בלי שום טעם מספיק ונעלב כשלא נותנים בי אמון. לא פעם אחת שילמתי מחיר על הנטייה הזאת, הכמיהה הזאת, הסטייה הזאת, לתת אמון בכל מי שמישיר אליי מבט.
התאבדות ביום ששי נראית לי רעיון לא כל כך רגיש ביחס לאנשים שאותם את אוהבת. מצד שני היום הטוב ביותר להתאבדות נראה לי יום רביעי דווקא, וגם את הקביעה השרירותית הזאת אני לא אנמק. נולדתי ביום רביעי ויש לי סימפטיה עתיקה אליו.
זה הרי לא נימוק, נכון?האם תסכימי לחשוב אתי על כיוונים נוספים חוץ מהתאבדות? כן, אני יודע. צפוי... אולי אני נשמע כמו כל המבוגרים הצפויים מהנסיך הקטן אבל אני רק מבקש שתחשבי ביחד אתי. את נראית לי אדם רגיש מפני שאת חושבת על אחרים גם ברגעים כל כך קשים כמו הרגעים האלה. לכן אני מקווה שתעצרי לעוד רגע, תקחי טיפה את הזמן כמו שכתב יהונתן גפן, ותחשבי על עוד אפשרויות. מה יש לנו להפסיד? הכי נורא זה שנעביר עוד יום אחד של סבל...
כן, אני יודע. לי קל להגיד. אבל זה לא נכון. לא קל לי כמו שלא קל לדחות את מה שמחכים לו ובטוחים שיושיע.אני הרוג מעייפות. האם תתחשבי גם בי ותהיי פה מחר ונדבר קצת?...
ישראל

מאחורי הקלעים:
זהו. בקשה פשוטה וישירה לדחיית ביצוע.
פחדתי ממה שאולי ייראה לה קלישאי "לחשוב עוד קצת..." כאילו שאני לא יודע שבטח חשבה על זה בלי סוף.
וגם התחלתי לתת לה את עצמי. הרי בלי זה דיאלוג לא יצמח פה.
האם היא מכירה את השיר הזה? הרי שירים נוגעים לפעמים באותם נימים דקים. האם היא גם בעד החתולים?

4. מכתב רביעי של שין; 14 בדצמבר, לפנות בוקר
לילה טוב. אולי צריך להגיד בוקר טוב מרוב שמאוחר. ניצחת בינתיים.
החלטתי לעצור עד יום ראשון. אתה מנסה לנטוע אצלי את סינדרום שחרזדה?יום רביעי הוא גם שבוע מהיום... רחוק מדי... . אני אדם חושב. אני לא אדם רגיש. אתה משליך עלי משהו? (שולחת חיוך). אתה רואה? יש לי את הז'רגון של הפסיכולוגים... אבל אני שונאת אותם. תגיד, מה רע בלבחור בפתרון הקל? זה גם פיתרון. כשאני ניגשת לפתור בעיה במתמטיקה אני משתדלת ללכת על הפיתרון הקל. הקל והיפה. מי שבחר בדרך אחרת, נו טוב, אולי זה כשר. אתה רואה שלפעמים הפתרונות הקלים הם הפתרונות הרצויים?נראה לי שאהיה פה מחר...

נ.ב, תהיה בטוח שאני לא אישיר בך מבט. תחסוך את הקטע של האמון...

מאחורי הקלעים:
תודה לאל. אני מאמין לכל מילה שכתבה. היא אינטליגנטית "בטירוף" כמו שבני גילה בטח אומרים. במתמטיקה הפתרון הקל הוא לא דבר מה שיש להתבייש בו.
ואיפה כן צריך להתבייש בפתרון קל?
סינדרום שחרזדה, משמע היא מבינה משהו בספרות, "השלכה", משמע מבינה משהו בפסיכולוגיה, והמתמטיקה, והעברית הרהוטה מדי...
זה גורם לי שמחה, האוסף הזה של יכולות וחוכמה. כמעט כמו השמחה על ארבעת ימי החסד (לפחות) שניתנו לי עכשיו.