משורק לשין, 14 בדצמבר 2007
אני שחרזדה? אני? יש לך מושג מה את מפילה עלי?
שחרזדה היתה גיבורה. גיבורת על. בכל פעם שאני חושב עליה ברצינות אני מתכווץ מפחד ומהערצה.
דמייני לעצמך את פרפרי הבטן של שחקן מתחיל מול קהל. לא קל, נכון? אני חושב שקהל האלפים הגדול ביותר בעולם נראה רך ומזמין יותר מסולטן משופם אחד ויחיד שאכל ארוחת ערב טורקית והוא ממתין לקינוח.
היא יודעת, השחרזדה הזאת, כמו שידעו הלוחמים בקרקס הרומי, שהאצבע יכולה לנטות למטה. ועוד דבר היא יודעת: גזר הדין אינו תלוי רק באיכות המשחק שלה.
האם שחרזדה יכולה למות גם אם תיטיב לספר? נניח למשל שהסולטן לקה בקלקול קיבה או שנתפס לו הגב או שנתקע לו קוץ בתחת. או אז אפילו המרתק שבמספרי העולם לא יוכל לזעמו.
יש אנשים שהלחץ "עושה להם טוב". שחרזדה ודאי היתה כזאת. הרי היא בראה את עצמה אלף לילות רצופים. מספר בלתי נתפס. אלף לילה ולילה, משמע מדי לילה. כמעט שלוש שנים רצופות.
אח, שחרזדה, שחרזדה! ללכוד בעוצמה מהפנטת את תשומת ליבו של השמן (הרי את לא מציירת בדעתך סולטן רזה?!) ממש אחרי שקיבל את שלו (את יודעת בדיוק מה הוא קיבל) ומה שמתחשק לו, כמו בשיר ההוא של מתי כספי, זה לישון (ולרצוח).
אני נושא נפשי להיות שחרזדה. אני נושא נפשי להסיח בסיפור את רוחם הרעה של האנשים ואז, תוך כדי הסחת הדעת יקרה להם מה שיקרה.
כי אנשים לא ישתנו אלא בהסח הדעת.
מצד שני, אם אהיה השחרזדה רק שלך שין, זה לא ייגמר טוב.
אל תיבהלי. זה היה רק משפט צדקני שפירושו: מה פתאום שתפתחי בי תלות? אם זה יקרה אז הסח הדעת יהיה רק מצידך אבל לי יהיה אסור לטעות.
ואני רוצה שיהיה מותר לי לטעות.
אם תשאלי אותי, לא נראה לי שחסר לך עניין. ההימור שלי: חסר לך, נניח, סרוטונין (חומר שצריך להימצא במוח כדי שנהיה נחמדים לעצמנו).
עכשיו אני אגיד לך שין (סוף סוף, משפט ראשון לעניין) מה רע בפתרון הקל והמהיר. בדרך כלל הוא לא מעניין מספיק, לא עשיר מספיק, לא סבלנו בשבילו מספיק.
זה בעצם ההבדל בין יצירה גדולה לבין קיטש: הקיטש פועל על הרגשות שלנו מבלי שעברנו שום תהליך. מבלי שהתאמצנו להיכנס אל תוך "הסיפור". אני קונה את אוסף רגעי השיא של המוסיקה, את ספר הציטטות הגדול, את תמונת "הילד הבוכה", וממסגר את מונה ליזה. אני מטפס רק ברכבל אל המצדה ומבקש מחברתי לחמצן לעצמה את השיער. אני חי בקיטש. אורגזמה בלי כל מה שקדם לה. את תסלחי לי אם זה היה גס.
כבר כתבתי יותר מדי. אני מבין את זה בעצמי.
ישראל
מאחורי הקלעים:
משין לשורק, 15 בדצמבר 2007
קראתי בבליעה אחת מה שכתבת. אני בחיים שלי לא אכלתי "בבליעה אחת". אמא אומרת שאני אוכלת כמו ציפור ואז אבא מוסיף בסרקאזם שלו, לא, לא כמו ציפור. כמו ציפור חולה.
אחר כך שמתי בצד, אתה יודע, לחצתי על הפס הזה למעלה ממזרח לאיקס. הטקסט מתחבא בקרקעית המסך. אני מעלה, קוראת שורה או שתיים ושוב מחביאה. זאת דווקא אכילה של שועל שהחביא את הטרף שלו וכל פעם נוגס עוד נגיסה.
אם היית מכיר אותי, לא היית שומע ממני מונולוג כזה. כשאני מדברת אני לא מדברת. זאת אומרת שרק בכתיבה יוצא ממני משהו.
אני חושבת שאתה לא לוקח ברצינות מה שכתבתי בהתחלה. אפילו אם אקרא את המכתב שלך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ואז אקרא אותו שוב - בכל רגע אחר אני ארצה לא להיות פה.
דרך אגב, אף פעם לא דמיינתי את הסולטן עם שפם. מה פתאום שפם? הסולטן די גבוה, שמנמן אבל לא שמן מאוד, חלק, ויש לו שומה מכוערת מאוד בגב. אולי בגלל זה הוא מתבייש שיראו אותו עירום? אני גם בטוחה שאין לו תסביכים מיניים אחרים... הרי הוא מתחתן עם בתולות! מה הן מבינות?
אפשר לחשוב מה אני מבינה. בת עשרים כמעט ואף פעם אפילו לא הסתכלתי לבנים בעיניים (וגם לא לרוב הבנות שפגשתי חוץ מהחברה שלי ליאת).
אתה יודע איך אני מדמיינת את שחרזדה? ההפך ממני. חייכנית, מתולתלת, פצצת אנרגיה לבנה, יש לה משהו לשים בחזיה וכמובן קסם אישי כזה שאומרים לה כן כן כן עוד לפני שהיא מבקשת משהו או לפני שהיא שואלת משהו.
אוי ואבוי! אם היא באמת כזאת, אז זה הקסם האישי עושה את העבודה ולא הסיפור. ובנתונים של החידה נאמר שהסיפור עושה את העבודה.
ועוד אוי ואבוי אחד: גיליתי לך ששחרזדה היא ההפך ממני ועכשיו אתה יכול לדמיין אותי.
אני
נון בית: השעון שלי מתקתק. סליחה. אתה אולי תכעס. אני אסירת תודה לך על ההתכתבות הזאת אבל השעון שלי מתקתק. לא סתם סליחה. אני ממש מבקשת ממך סליחה.
מאחורי הקלעים
כבר אי אפשר להיכנס כל פעם אל מאחורי הקלעים. מי אנחנו חושבים את עצמנו שכל פעם ניכנס לשם בלי חשבון? עכשיו היא בוכה. נניח לה.
