יום שישי, 29 במאי 2009

המכתב האחרון של שין (פרק שלישי)

להיות שחרזדה

משורק לשין, 14 בדצמבר 2007
אני שחרזדה? אני? יש לך מושג מה את מפילה עלי?
שחרזדה היתה גיבורה. גיבורת על. בכל פעם שאני חושב עליה ברצינות אני מתכווץ מפחד ומהערצה.
דמייני לעצמך את פרפרי הבטן של שחקן מתחיל מול קהל. לא קל, נכון? אני חושב שקהל האלפים הגדול ביותר בעולם נראה רך ומזמין יותר מסולטן משופם אחד ויחיד שאכל ארוחת ערב טורקית והוא ממתין לקינוח.
היא יודעת, השחרזדה הזאת, כמו שידעו הלוחמים בקרקס הרומי, שהאצבע יכולה לנטות למטה. ועוד דבר היא יודעת: גזר הדין אינו תלוי רק באיכות המשחק שלה.
האם שחרזדה יכולה למות גם אם תיטיב לספר? נניח למשל שהסולטן לקה בקלקול קיבה או שנתפס לו הגב או שנתקע לו קוץ בתחת. או אז אפילו המרתק שבמספרי העולם לא יוכל לזעמו.
יש אנשים שהלחץ "עושה להם טוב". שחרזדה ודאי היתה כזאת. הרי היא בראה את עצמה אלף לילות רצופים. מספר בלתי נתפס. אלף לילה ולילה, משמע מדי לילה. כמעט שלוש שנים רצופות.
אח, שחרזדה, שחרזדה! ללכוד בעוצמה מהפנטת את תשומת ליבו של השמן (הרי את לא מציירת בדעתך סולטן רזה?!) ממש אחרי שקיבל את שלו (את יודעת בדיוק מה הוא קיבל) ומה שמתחשק לו, כמו בשיר ההוא של מתי כספי, זה לישון (ולרצוח).
אני נושא נפשי להיות שחרזדה. אני נושא נפשי להסיח בסיפור את רוחם הרעה של האנשים ואז, תוך כדי הסחת הדעת יקרה להם מה שיקרה.
כי אנשים לא ישתנו אלא בהסח הדעת.
מצד שני, אם אהיה השחרזדה רק שלך שין, זה לא ייגמר טוב.
אל תיבהלי. זה היה רק משפט צדקני שפירושו: מה פתאום שתפתחי בי תלות? אם זה יקרה אז הסח הדעת יהיה רק מצידך אבל לי יהיה אסור לטעות.
ואני רוצה שיהיה מותר לי לטעות.

אם תשאלי אותי, לא נראה לי שחסר לך עניין. ההימור שלי: חסר לך, נניח, סרוטונין (חומר שצריך להימצא במוח כדי שנהיה נחמדים לעצמנו).

עכשיו אני אגיד לך שין (סוף סוף, משפט ראשון לעניין) מה רע בפתרון הקל והמהיר. בדרך כלל הוא לא מעניין מספיק, לא עשיר מספיק, לא סבלנו בשבילו מספיק.
זה בעצם ההבדל בין יצירה גדולה לבין קיטש: הקיטש פועל על הרגשות שלנו מבלי שעברנו שום תהליך. מבלי שהתאמצנו להיכנס אל תוך "הסיפור". אני קונה את אוסף רגעי השיא של המוסיקה, את ספר הציטטות הגדול, את תמונת "הילד הבוכה", וממסגר את מונה ליזה. אני מטפס רק ברכבל אל המצדה ומבקש מחברתי לחמצן לעצמה את השיער. אני חי בקיטש. אורגזמה בלי כל מה שקדם לה. את תסלחי לי אם זה היה גס.

כבר כתבתי יותר מדי. אני מבין את זה בעצמי.
ישראל

מאחורי הקלעים:

א. שחרזדה לא תפקדה על תקן ארס פואטית. כלומר היא לא סיפרה לסולטן מדי לילה עליה עצמה (כלומר על שחרזדה). חוץ מזה, שחרזדה הכירה את הסולטן. היא הכינה את עצמה לביצוע מדי לילה.
ב. יש פה קריצה מינית? הרבה יותר מזה: סיפור טוב הוא אקט אירוטי מובהק. מי שחווה טיפוס קשה בעקבות מסַפֵּר גדול וליבו הלם בו בחוזקה זמן רב אחרי שהגיע אל הפִּסגה והניח את הספר יוכל להבין אותי עכשיו.
ג. המסקנה מעיון זה היא: האנאלוגיה לשחרזדה מיצתה את עצמה, ואם היא לא מיצתה את עצמה, הרי היא מסוכנת מאוד.
ד. את סיפור המחסור בסרוטונין הבלעתי שם בין השורות. לא כדי שהיא לא תשים לב (היא תשים לב לכל פסיק) אלא כדי להכשיר את הקרקע, נו כל מה שכתבתי על הסח הדעת.
ה. הבלוג הזה ציבורי. אתם מבינים כמה הרבה צריך היה לסנן פה?



משין לשורק, 15 בדצמבר 2007
קראתי בבליעה אחת מה שכתבת. אני בחיים שלי לא אכלתי "בבליעה אחת". אמא אומרת שאני אוכלת כמו ציפור ואז אבא מוסיף בסרקאזם שלו, לא, לא כמו ציפור. כמו ציפור חולה.
אחר כך שמתי בצד, אתה יודע, לחצתי על הפס הזה למעלה ממזרח לאיקס. הטקסט מתחבא בקרקעית המסך. אני מעלה, קוראת שורה או שתיים ושוב מחביאה. זאת דווקא אכילה של שועל שהחביא את הטרף שלו וכל פעם נוגס עוד נגיסה.
אם היית מכיר אותי, לא היית שומע ממני מונולוג כזה. כשאני מדברת אני לא מדברת. זאת אומרת שרק בכתיבה יוצא ממני משהו.
אני חושבת שאתה לא לוקח ברצינות מה שכתבתי בהתחלה. אפילו אם אקרא את המכתב שלך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ואז אקרא אותו שוב - בכל רגע אחר אני ארצה לא להיות פה.
דרך אגב, אף פעם לא דמיינתי את הסולטן עם שפם. מה פתאום שפם? הסולטן די גבוה, שמנמן אבל לא שמן מאוד, חלק, ויש לו שומה מכוערת מאוד בגב. אולי בגלל זה הוא מתבייש שיראו אותו עירום? אני גם בטוחה שאין לו תסביכים מיניים אחרים... הרי הוא מתחתן עם בתולות! מה הן מבינות?
אפשר לחשוב מה אני מבינה. בת עשרים כמעט ואף פעם אפילו לא הסתכלתי לבנים בעיניים (וגם לא לרוב הבנות שפגשתי חוץ מהחברה שלי ליאת).
אתה יודע איך אני מדמיינת את שחרזדה? ההפך ממני. חייכנית, מתולתלת, פצצת אנרגיה לבנה, יש לה משהו לשים בחזיה וכמובן קסם אישי כזה שאומרים לה כן כן כן עוד לפני שהיא מבקשת משהו או לפני שהיא שואלת משהו.
אוי ואבוי! אם היא באמת כזאת, אז זה הקסם האישי עושה את העבודה ולא הסיפור. ובנתונים של החידה נאמר שהסיפור עושה את העבודה.
ועוד אוי ואבוי אחד: גיליתי לך ששחרזדה היא ההפך ממני ועכשיו אתה יכול לדמיין אותי.
אני

נון בית: השעון שלי מתקתק. סליחה. אתה אולי תכעס. אני אסירת תודה לך על ההתכתבות הזאת אבל השעון שלי מתקתק. לא סתם סליחה. אני ממש מבקשת ממך סליחה.


מאחורי הקלעים
כבר אי אפשר להיכנס כל פעם אל מאחורי הקלעים. מי אנחנו חושבים את עצמנו שכל פעם ניכנס לשם בלי חשבון? עכשיו היא בוכה. נניח לה.

יום שלישי, 19 במאי 2009

המכתב האחרון של שין (פרק שני)


פרק שני; קל הוא יפה ויפה הוא קל


א. מכתב ראשון, מאת שורק, 13 בדצמבר 2007
אזהרה חמורה!
רק לא ביום ששי. אינני יכול להסביר.
אנא פני אליי בטלפון 050-9003376 (מספר אמיתי) או לעמיתתי רות (שם בדוי) מספר טלפון 05268331777 (מספר בדוי).
אנחנו נשמח לדבר איתך. אנחנו נשמח לעזור לך. אנא, האמיני לי שאין פה שום טריק ושום שטיק. אני עוסק בפילוסופיה, את יודעת, בסך הכל מנסים, כמו שאמר פילוסוף ישראלי אחד, לתת מילים חדשות לרגישויות הקיימות ולתת רגישויות חדשות למילים קיימות;
ישראל

מאחורי הקלעים:
האקספוזיציה, המכתב הראשון, לכאורה הוא החשוב מכולם. ממש כמו המבט הראשון, כמו הפגישה הראשונה. ואולם בפגישה ראשונה את יכולה לראות את פניו של האדם שמולך. את מביטה בעיניו ויכולה לשער במידת ביטחון סבירה את הלכי רוחו. מעטות הפגישות שבהן נעשה מאמץ מודע ומכוון להוליך שולל את הצד השני. אך במכתב כזה קשה לנבא הלכי רוח ומלכודות רבות כל כך טמונות להן באפילה. המכתב צריך לשדר דאגה מבלי להיות דביק, לשדר איכפתיות מבלי לבטא אינטרס זר, לפלח את חומת החשדנות, המבוהלת בוודאי עד כלות, של הנמענת מצידו השני, הנסתר, של מסך המחשב.
אבל המכתב גם צריך להקסים. הוא צריך שלא לבטא יובשנות ממוקדת של איש מקצוע שמונע על ידי איזה שהוא קוד אתי...
וחשוב מכל, המכתב צריך שלא להיות מאולץ. הוא, כמו אלה שיבואו אחריו, צריך לצאת מן הלב ולהיכנס אל הלב.
מבחן ההצלחה שלו, כמו בפגישה עיוורת, ההזדמנות השניה. ממש כמו אצל שחרזדה ההיא.

1. מכתב ראשון, מאת שין, 13 בדצמבר 2007
שִׁין; אני לא מאמינה במיסטיקה. אני לא טיפשה. תודה על הרצון הטוב. אני לא נוהגת לדבר עם זרים. בטח לא בטלפון.

מאחורי הקלעים:
הנה. ענתה. בלקוניות של הנדון למוות. שומרת על כבודה העצמי. לא תוותר בקלות. לא במהרה אפטר מתווית הזר. ומה לשבת, שבמחי מכתב של מקסימן מקצועי תתעלה מעבר למסך הזרות? שהחום הנשלף משרוולו של מי שאינו חסר דבר, של הפילנתרופ המנוסה יוכל לקור של מי שכבר אמרה די לכל?


2. מכתב שני מאת שין, 13 בדצמבר 2007, שעה אחת מאוחר יותר
שִׁין; סליחה על הגסות. לא התכוונתי להעליב או משהו כזה. אני יודעת שהכוונות שלך טובות.

מאחורי הקלעים:
זה הצליח. היא שבה וקראה. אולי כתבה מדי את ההתנצלות ושלחה אחרי שעה? אני לא מאמין שהיא מחושבת ומניפולטיבית עד כדי כך. ומה זה חשוב בעצם? היא מחונכת היטב, את זה רואים. לא בכל מקום היו רואים בלקוניות יתרה ביטוי של גסות. אני שונא לקוניות קרה אבל כיצד יכולה היתה לדעת?
יש לה נשמה. אני נושם לרווחה.



ב. מכתב שני מאת שורק; 23 בדצמבר 2007
למה שאחשוד בך בטיפשות? למה שתהיה תחרות בינינו? כאילו מצד אחד צייד הנשמות הערמומי ומהצד השני שוחרת ההתאבדות הזכה, הנסה על נפשה, אבל הפוך, את מבינה? נכון. הכוונות שלי באמת טובות. משום כך אני אשמח אם תתני בי אמון (במסר, מעל דפי הפורום, בפקס, בטלפון, בצעקות, בלחש, בפגישה... איך שתרצי).להתראות!ישראלנ.ב: באזהרה החמורה אודות יום ששי לא התכוונתי לרמוז לשום דבר מיסטי. פשוט חשבתי לעצמי, להתאבד ביום ששי? למה להרוס למשפחה את השבת?

מאחורי הקלעים
רק לא לטעות, טמבל שכמוך! קיבלת הזדמנות שניה ואסור להרוס. מצד שני מדובר במישהי בעלת יכולת הבחנה. תהיה איפה ישר. דווקא עקיצה ישירה יש בה סוג של קירבה ואינטימיות. היא, העקיצה, תיגע בלב, אני חושב, יותר טוב מדברי חלקות.
אפשר להסתפק בחצי שקר לבן אחד, ולדחוס אותו בנון-שלאנטיות בנון בית. ממילא הוא ישרת את האמת הגדולה. הרי אין בי מיסטיקה, וממילא רציתי רק "לגנוב" זמן. אבל בזה לא אודה!


3. מכתב שלישי מאת שין; 13 בדצמבר 2007, ערב
כן. חשבתי כמוך בקשר לשבת, אבל בכותרת שלך צועקת "אזהרה חמורה". אז מקסימום תיהרס להם השבת קצת, זה לא הופך את העסק ל"אזהרה חמורה"...חוץ מזה אמון זה דבר שנבנה...
(עוד חוץ מזה אחד, איך ידעת שאני לא טיפשה?!)אני פה...

מאחורי הקלעים:
מה זה? דווקא החצי-שקר לבן התחבר? ועל אילו דקויות סגנוניות היא מתווכחת? שוו בנפשכם תלוי שהחבל על צווארו מתווכח עם סוהריו על מזג האוויר!
אבל הנה היא בעצם רומזת לי שתתמסר! עליתי עליך, מאיימת שלי. השלוש נקודות מבשרות הטוב הללו! "אמון זה דבר שנבנה..." את פותחת מסדרון לבניית האמון הזה נכון? אפילו לא תודי, אני הולך על ההיפותזה הזאת!
"איך ידעת שאני לא טיפשה"... את הולכת ונעשית שקופה שין. מחמאות את רוצה?
כן. את פה. ושוב שלוש נקודות שמבקשות לתת מקום לעוד. ככה אני רוצה לחשוב.


ג. מכתב שלישי של שורק; 13 בדצמבר 2007, ערב
אני חושב שאמון אצלי לא "נבנה". נולדתי עם זה. אני נהנה לתת אמון בלי שום טעם מספיק ונעלב כשלא נותנים בי אמון. לא פעם אחת שילמתי מחיר על הנטייה הזאת, הכמיהה הזאת, הסטייה הזאת, לתת אמון בכל מי שמישיר אליי מבט.
התאבדות ביום ששי נראית לי רעיון לא כל כך רגיש ביחס לאנשים שאותם את אוהבת. מצד שני היום הטוב ביותר להתאבדות נראה לי יום רביעי דווקא, וגם את הקביעה השרירותית הזאת אני לא אנמק. נולדתי ביום רביעי ויש לי סימפטיה עתיקה אליו.
זה הרי לא נימוק, נכון?האם תסכימי לחשוב אתי על כיוונים נוספים חוץ מהתאבדות? כן, אני יודע. צפוי... אולי אני נשמע כמו כל המבוגרים הצפויים מהנסיך הקטן אבל אני רק מבקש שתחשבי ביחד אתי. את נראית לי אדם רגיש מפני שאת חושבת על אחרים גם ברגעים כל כך קשים כמו הרגעים האלה. לכן אני מקווה שתעצרי לעוד רגע, תקחי טיפה את הזמן כמו שכתב יהונתן גפן, ותחשבי על עוד אפשרויות. מה יש לנו להפסיד? הכי נורא זה שנעביר עוד יום אחד של סבל...
כן, אני יודע. לי קל להגיד. אבל זה לא נכון. לא קל לי כמו שלא קל לדחות את מה שמחכים לו ובטוחים שיושיע.אני הרוג מעייפות. האם תתחשבי גם בי ותהיי פה מחר ונדבר קצת?...
ישראל

מאחורי הקלעים:
זהו. בקשה פשוטה וישירה לדחיית ביצוע.
פחדתי ממה שאולי ייראה לה קלישאי "לחשוב עוד קצת..." כאילו שאני לא יודע שבטח חשבה על זה בלי סוף.
וגם התחלתי לתת לה את עצמי. הרי בלי זה דיאלוג לא יצמח פה.
האם היא מכירה את השיר הזה? הרי שירים נוגעים לפעמים באותם נימים דקים. האם היא גם בעד החתולים?

4. מכתב רביעי של שין; 14 בדצמבר, לפנות בוקר
לילה טוב. אולי צריך להגיד בוקר טוב מרוב שמאוחר. ניצחת בינתיים.
החלטתי לעצור עד יום ראשון. אתה מנסה לנטוע אצלי את סינדרום שחרזדה?יום רביעי הוא גם שבוע מהיום... רחוק מדי... . אני אדם חושב. אני לא אדם רגיש. אתה משליך עלי משהו? (שולחת חיוך). אתה רואה? יש לי את הז'רגון של הפסיכולוגים... אבל אני שונאת אותם. תגיד, מה רע בלבחור בפתרון הקל? זה גם פיתרון. כשאני ניגשת לפתור בעיה במתמטיקה אני משתדלת ללכת על הפיתרון הקל. הקל והיפה. מי שבחר בדרך אחרת, נו טוב, אולי זה כשר. אתה רואה שלפעמים הפתרונות הקלים הם הפתרונות הרצויים?נראה לי שאהיה פה מחר...

נ.ב, תהיה בטוח שאני לא אישיר בך מבט. תחסוך את הקטע של האמון...

מאחורי הקלעים:
תודה לאל. אני מאמין לכל מילה שכתבה. היא אינטליגנטית "בטירוף" כמו שבני גילה בטח אומרים. במתמטיקה הפתרון הקל הוא לא דבר מה שיש להתבייש בו.
ואיפה כן צריך להתבייש בפתרון קל?
סינדרום שחרזדה, משמע היא מבינה משהו בספרות, "השלכה", משמע מבינה משהו בפסיכולוגיה, והמתמטיקה, והעברית הרהוטה מדי...
זה גורם לי שמחה, האוסף הזה של יכולות וחוכמה. כמעט כמו השמחה על ארבעת ימי החסד (לפחות) שניתנו לי עכשיו.

יום שני, 18 במאי 2009

המכתב האחרון של שִׁין (פרק ראשון)

בדצמבר 2007 התפרסם מכתב אנונימי למחצה (כמעט כל המכתבים, "הפוסטים" כמו שקוראים להם בז'רגון של הגולשים הם אנונימיים למחצה, כי הרי השם הבדוי, "הניק", מספר לא מעט על האדם). שִׁין כתבה בו ככה; אני מתלבטת אם מוטב להתאבד ביום ששי או ביום ראשון. אני גם מתלבטת אם להשאיר מכתב פרידה להורים שלי ולסבא שלי.
כי שִׁין היתה מנומסת, מצויידת במידת ההתחשבות בזולת היתה, ולא רצתה להיפרד מן העולם בדרך שתכביד על אוהביה יותר ממה שמוכרחים.
אני קצת מתבייש לספר, אבל לא ידעתי אם מדובר במהתלה או שזוהי התלבטות רצינית. ליתר בטחון ניסיתי למשוך זמן ולחייך תוך כדי כך. כתבתי לשִׁין שמוטב לחכות עד לתחילת השבוע, שיש לי נימוקים רציניים מדוע הדחייה הזאת הכרחית, אך לא אוכל לפרסם אותם.
נו, זה איכשהו עבד. היא כתבה לי מסר שבו תמהה אם החלטתי לשחק את שחרזדה (הגיבורה המיתולוגית של סיפורי אלף לילה ולילה, שהתפרסמה בזה שמדי לילה היתה מספרת למלך סיפור מרתק ובכך הבטיחה שהוא יימנע מלהוציא אותה להורג כפי שנהג לעשות ביתר נשותיו).
היא הוסיפה שגם אם החלטתי לשחק את שחרזדה "זה לא יעזור לך ולא יעזור לי". אבל המאמץ נגע לליבה.
והיא החליטה להשהות את מימוש מזימתה האפלה, להשליך את עצמה אל מתחת לגלגליה של משאית דוהרת. למשאיות יש זמן. הן אינן כלות לעולם. עובדה. משאית במשקל חמישה עשר טון חיכתה לה לשִׁין בסבלנות חמישה עשר חודשים ועוד חמישה עשר ימים.
בת עשרים שנה ומחצית השנה היתה שִׁין במותה.
שלושה עשר חודשים שוחחנו דרך המכתבים. פעמיים נפגשנו. היא העניקה לי שי, ליקר שוקולד, וספר בהקדשתה. זה היה עותק של ספר שהפצרתי בה לקרוא, שכבר שלושה עותקים ממנו נמצאים בספריה שלי, "שתהיי לי הסכין", מאת דויד גרוסמן. הספר הזה והספר "אפרים" מאת יואל הופמן השיבו רוח חיה במפרשיה, עד שגם הם לא יכלו להושיע.
אני אספר את תולדות קשר המכתבים הזה.
מה שראוי לספר- יסופר. מה שראוי להישתק- יישתק. פה ושם אוסיף, במקומות אחרים אגרע. גם סדר הדברים לא יישמר.
שִׁין כתבה שהיא אוהבת את המילה אזדרכת. אני כתבתי שאני אוהב את המילה פנאי ואת המילה אספלנית, אף שאין איש המשתמש בה בימינו. זה כבר היה בעיצומו של הקשר.
תם הפרק הראשון.

יום רביעי, 13 במאי 2009

על ירוק ומשמעות החיים

לצבע 'ירוק' אורך גל נתון וארבע אותיות. מבחינה זו הוא אינו שונה מצבעים רבים אחרים כמו כחול, אדום, תכלת, שחור וכיו"ב. ואולם, כאשר אומרים על מישהו שהוא ירוק, מתכוונים שהוא בוסרי, בלתי בשל, חסר נסיון. גם לצבעים אחרים משמעות אפשרית בשפה שחורגת מציון הצבע עצמו, אך רק לירוק פשר חד משמעי.
כאשר נדון במשמעות הנסיון, אימתי יש ללמוד ממנו ואימתי מוטב להתעלם ממנו, נזכור שהמטאפורה המובהקת שנועדה ללגלג על חסרי הנסיון (בשפה העברית) מציינת צבע שנוכחותו מסמלת חיים, התחדשות, רעננות, שמחה, מים, זרימה, שפע, רוגע ובטחון. הירוק (נניח פרי בוסר, או נניח עגבניה) עוד יצהיב ויאדים. ואז ימיו ספורים. ממש כמו מימושו העצמי של הגולם בפרפר.
יפה, כל כך יפה, וקצר ימים.
ואחר כך שחור.
ולבסוף, אבק פורח.
ובכל זאת אנחנו מעדיפים לאכול עגבניה אדומה ומשמש צהוב. הירוק מחוסן מפני נגיסתנו. היותו ירוק מצילה אותו מכליה.
יש משמעות לנסיון.
אני חש שנסיון רב מדבר ממני בעצם כתיבת השורות הללו ואני יודע שמשמעות הדברים - אחת ויחידה.
לא אכתוב אותה, שכן אינני רוצה שהקוראים יתעצבו אל ליבם.
מי יתנני שוב ירוק.
www.philosophia.co.il

יום שני, 11 במאי 2009

יום חול

* התשאלי נפשך לדעת מה ראיתי היום בעבודה?
** לא. לא אשאל את נפשי לדעת מה ראית היום בעבודה.
* ובכל זאת ראיתי בעבודה דבר מה.
** ספר, שהרי אתה רוצה בזה כל כך.
* ראיתי ברכה היום בעבודתי.
** וכיצד נראית ברכה?
* שחרחורת, שחרחורת היא ונאווה. שיניה כעדר עיזים שעלו מן הרחצה.
** אתה מנסה להצחיק אותי.
* כן
** לי אין עבודה. אבל אני שואלת את נפשי להיות ברוכה
* כמו בשיר של רחל שפירא?
** אני שואלת את עצמי מתי, מתי יבוא יומי להיקרא
* ... כעדר עיזים שעלו מן הרחצה וְשַׁכּוּלָה אין בהן
** אתה מנסה לנחם אותי?
* כן

יום שני, 4 במאי 2009

בטרם הפשרה

השמעתם על אותו מטורף של ניטשה, אשר רץ ברחובה של עיר בעיצומו של יום בהיר, ובאוחזו בפנס הכריז שוב ושוב: אני מחפש את האלוהים?
האנשים נאלצו להוציא אותו שוב ושוב מתוך בתי התפילה אשר הוא (המטורף) איים לנפצם באמרו "וכי מהם כל הכנסיות ובתי התפילה הללו כיום אם לא קבריו ומצבותיו של האלוהים".
כדאי לקרוא את הקטע המקסים הזה בטקסט "המדע העליז", סעיף מאה עשרים וחמישה.
מי יבקש את אלוהים בעזרת פנס? כמובן: רק מטורף.
*
אבל, איזה סטטוס רומנטי ומקסים זה "להיות מטורף".
שוו בנפשכם כיצד היה נראה הקטע הזה אילו היינו ממירים את הביטוי "מטורף" בביטוי "אדם הלוקה בפסיכוזה" או "פלוני, הסובל מהפרעה דו-קוטבית"... הקטע היה מאבד את חינו, את צבעו, את הניצוץ המטורף והמושך שבו.
ובכל זאת האם איננו מעוללים לעצמנו את העוולה הזאת, בנתננו שם ותעודה לכל סטיה? האם איננו מאבדים את החן שבטירוף ואת העומק שבהיות יוצאי דופן דווקא בשעה שאנו רוכשים הבנה ולהבנה הזאת יש שם? לכל איש יש שם, ונראה - אבוי- שגם לכל תופעה יש שם.
*
עוד מעט זמן הפשרה. אין איש שעוצר את שטף הדברים.
לרגע אחד הקפאתי את העולם.
גם הלגלוג על העולם שקופא לשבריר שניה אינו יכול למנוע בעד שברון הלב.
הרי מהי אמנות הצילום אם לא הקפאת רגע תוך כדי מרוצתו? אינני מכיר דבר מה שובר לב יותר מרגע שהוקפא והונצח ואתה מביט בו (ברגע ההוא שהוקפא) ושואל נפשך להיטרף.
*

קיפאון

שוו בנפשכם שהעולם קופא.
ממש בעצם הרגע הזה קופא העולם.
ידו של ראש הממשלה נשלחת את מיכל ההדחה של האסלה והיא (היד) נשארת תלויה באוויר שכן העולם קפא.
אתם ודאי סקרנים לדעת אם ראש הממשלה נמנה עם אלה אשר "מורידים את המים" רק בסיימם להתלבש או שמא הריהו מן המקדימים להדיח את המיכל. אני יודע את התשובה אך בשל ערך צנעת הפרט אמנע מלתת לה פומבי. נשיא המדינה מפהק מול מחשבו, וקפיאת העולם מסגירה את העובדה, שבפיו ארבע עשרה סתימות. אך אנו איננו רואים זאת שכן קפאנו גם אנחנו. בחניון המקורה קפא גם נהגו של נשיא המדינה שבהמתינו במכונית נשלחו אצבעותיו להיטיב ולרכוס את כפתורי מכנסיו המעומלנים. צבעם חום או נכון יותר: ירוק-זית. כמה טוב שהמאבטח אינו חוזה בשפלותו זו של הנהג, שכן הוא קפא על עמדו (נעלו השמאלית מוזחת הצידה) מביט במוניטור שצמוד לחזהו, מצפה לקצת עניין, מבליע בו מבט צדודי משועמם.
המשורר נתן זך קפא כשהטלפון הסלולרי צמוד לאזנו ופיו סגור. היה זה, מן הסתם, בן שיחו שדיבר. נרשום לפנינו שנתן זך מקשיב בפה חתום. אך את הרישום הזה נוכל לעשות כאשר ישתחרר העולם מקפאונו ובינתיים עומדת נשיאת בית המשפט העליון במטבחה כשידה אוחזת בכפית וגווה כפוף אל עבר המגרה (מגרת הסכו"ם) על מנת לסגור אותה. מדוע נחוצה לה הכפית? איננו יודעים אל נכון. נאמר רק זאת: הכפית הזאת שייכת לסט והסט יקר לליבה.
תשע מאות מטרים משם ניתן לראות (אך לא ניתן לראות בשל הקיפאון) את א' (שם בדוי) ואת בן זוגה (שם משפחתו שפירא) בעיצומה של נשיקת פרידה. א' (שהיא אחות במקצועה) ממהרת למשמרת הערב. בן זוגה, אותו שפירא (נוטריון, אם זה מעניין מישהו) ברכו נוגעת בברכה ומצחו אדום. האם יצרו גבר עליו? עלינו לשאול את גרושתו, שמא היא תיטיב לענות תחתיו. אלא שהגברת הלוי (לשעבר שפירא) מעדיפה שנקרא לה מיקי וחוץ מזה הרי הקיפאון תפס גם אותה לועסת סלט חסה עם קרוטונים ועם גבינה שאני מתקשה לזהותה בשל המרחק המסוים ובשל הקיפאון. אף אני יושב באותו בית קפה עצמו והקיפאון אוחז בי בשלפי את כרטיס האשראי האדום שלי, על מנת לשלם עבור הקפה והלחם הכפרי בחמאה שחציה נותר על הצלחת והקיפאון ימנע את הפשרתה.