בדצמבר 2007 התפרסם מכתב אנונימי למחצה (כמעט כל המכתבים, "הפוסטים" כמו שקוראים להם בז'רגון של הגולשים הם אנונימיים למחצה, כי הרי השם הבדוי, "הניק", מספר לא מעט על האדם). שִׁין כתבה בו ככה; אני מתלבטת אם מוטב להתאבד ביום ששי או ביום ראשון. אני גם מתלבטת אם להשאיר מכתב פרידה להורים שלי ולסבא שלי.
כי שִׁין היתה מנומסת, מצויידת במידת ההתחשבות בזולת היתה, ולא רצתה להיפרד מן העולם בדרך שתכביד על אוהביה יותר ממה שמוכרחים.
אני קצת מתבייש לספר, אבל לא ידעתי אם מדובר במהתלה או שזוהי התלבטות רצינית. ליתר בטחון ניסיתי למשוך זמן ולחייך תוך כדי כך. כתבתי לשִׁין שמוטב לחכות עד לתחילת השבוע, שיש לי נימוקים רציניים מדוע הדחייה הזאת הכרחית, אך לא אוכל לפרסם אותם.
נו, זה איכשהו עבד. היא כתבה לי מסר שבו תמהה אם החלטתי לשחק את שחרזדה (הגיבורה המיתולוגית של סיפורי אלף לילה ולילה, שהתפרסמה בזה שמדי לילה היתה מספרת למלך סיפור מרתק ובכך הבטיחה שהוא יימנע מלהוציא אותה להורג כפי שנהג לעשות ביתר נשותיו).
היא הוסיפה שגם אם החלטתי לשחק את שחרזדה "זה לא יעזור לך ולא יעזור לי". אבל המאמץ נגע לליבה.
והיא החליטה להשהות את מימוש מזימתה האפלה, להשליך את עצמה אל מתחת לגלגליה של משאית דוהרת. למשאיות יש זמן. הן אינן כלות לעולם. עובדה. משאית במשקל חמישה עשר טון חיכתה לה לשִׁין בסבלנות חמישה עשר חודשים ועוד חמישה עשר ימים.
בת עשרים שנה ומחצית השנה היתה שִׁין במותה.
שלושה עשר חודשים שוחחנו דרך המכתבים. פעמיים נפגשנו. היא העניקה לי שי, ליקר שוקולד, וספר בהקדשתה. זה היה עותק של ספר שהפצרתי בה לקרוא, שכבר שלושה עותקים ממנו נמצאים בספריה שלי, "שתהיי לי הסכין", מאת דויד גרוסמן. הספר הזה והספר "אפרים" מאת יואל הופמן השיבו רוח חיה במפרשיה, עד שגם הם לא יכלו להושיע.
אני אספר את תולדות קשר המכתבים הזה.
מה שראוי לספר- יסופר. מה שראוי להישתק- יישתק. פה ושם אוסיף, במקומות אחרים אגרע. גם סדר הדברים לא יישמר.
שִׁין כתבה שהיא אוהבת את המילה אזדרכת. אני כתבתי שאני אוהב את המילה פנאי ואת המילה אספלנית, אף שאין איש המשתמש בה בימינו. זה כבר היה בעיצומו של הקשר.
תם הפרק הראשון.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה