בטרם הפשרה

השמעתם על אותו מטורף של ניטשה, אשר רץ ברחובה של עיר בעיצומו של יום בהיר, ובאוחזו בפנס הכריז שוב ושוב: אני מחפש את האלוהים?
האנשים נאלצו להוציא אותו שוב ושוב מתוך בתי התפילה אשר הוא (המטורף) איים לנפצם באמרו "וכי מהם כל הכנסיות ובתי התפילה הללו כיום אם לא קבריו ומצבותיו של האלוהים".
כדאי לקרוא את הקטע המקסים הזה בטקסט "המדע העליז", סעיף מאה עשרים וחמישה.
מי יבקש את אלוהים בעזרת פנס? כמובן: רק מטורף.
*
אבל, איזה סטטוס רומנטי ומקסים זה "להיות מטורף".
שוו בנפשכם כיצד היה נראה הקטע הזה אילו היינו ממירים את הביטוי "מטורף" בביטוי "אדם הלוקה בפסיכוזה" או "פלוני, הסובל מהפרעה דו-קוטבית"... הקטע היה מאבד את חינו, את צבעו, את הניצוץ המטורף והמושך שבו.
ובכל זאת האם איננו מעוללים לעצמנו את העוולה הזאת, בנתננו שם ותעודה לכל סטיה? האם איננו מאבדים את החן שבטירוף ואת העומק שבהיות יוצאי דופן דווקא בשעה שאנו רוכשים הבנה ולהבנה הזאת יש שם? לכל איש יש שם, ונראה - אבוי- שגם לכל תופעה יש שם.
*
עוד מעט זמן הפשרה. אין איש שעוצר את שטף הדברים.
לרגע אחד הקפאתי את העולם.
גם הלגלוג על העולם שקופא לשבריר שניה אינו יכול למנוע בעד שברון הלב.
הרי מהי אמנות הצילום אם לא הקפאת רגע תוך כדי מרוצתו? אינני מכיר דבר מה שובר לב יותר מרגע שהוקפא והונצח ואתה מביט בו (ברגע ההוא שהוקפא) ושואל נפשך להיטרף.
*