היה או לא היה - תמימות היא או איוולת (אלכסנדר פן)
אני זוכר שכשהייתי ילד היינו (אחי ואני) נוהגים לעמוד על ברכיו של אבי בעודו שרוע במיטתו ולעמוד עליהן מבלי ליפול.
מי יודע מה תזכור כל חייך ומה תשכח.
אני זוכר שאבי היה מנדנד את ברכיו ואו אז הנפילה היתה בלתי נמנעת.
מי יודע אימתי תיפול ועל מה.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
הסיפור הזה הוא כל-כך עצוב באופן מחריד בגלל הסוף שלו, שקשה בכלל להאמין שהוא באמת קרה...
השבמחקזה מתבקש לגמרי שתצליח להציל אותה- הרי שמענו כבר את הסיפור הזה פעם בסרטים ההוליוודים. הסיפור הזה על הגאון הלא מובן שאיש לא מצליח לתפוס אותו, שמגיע אל היועץ יוצא הדופן, שרק הוא מסוגל להבין את צפונות ליבו אחרי תהליך מורכב ולהציל אותו בסוף הטוב. זה מה שהיה צריך לקרות גם כאן....
אבל אתה לא הצלחת וכנראה שלא יכולת להצליח. ואף על פי כן אני מתקשה להאמין שאתה לא מרגיש אשמה על אף שאתה יודע את זה, שזה היה מעבר ליכולת שלך...
כמו מוטי יש לי אי נוחות מסוימת מהעובדה שהסוף הוא לא סוף פתוח. מתנגן לי השיר של יהודית רביץ אולי אולי אולי אבל אני מבינה שאין מה לעשות וזה ממש לא קל.
השבמחקזאת הזדמנות להזדהות ולהודות, קוראים לי יונית ואני רוצה להגיד תודה על הבלוג.